בילדותי קראתי את "
הארץ שלנו", ונהניתי. היום קשה מאוד לקרוא את הארץ, שהמסר העיקרי שלו הוא שאנחנו הכובשים בארצנו, ושארצנו היא הארץ שלהם. הכותבים בו מתחרים זה בזה במידת הקיצוניות שלהם ובמידת תמיכתם בתביעות האויב, שהוא הוא הכובש בארץ שלנו.
בימים האחרונים משכו את תשומת לבי שני פרסומים שלכאורה אין קשר ביניהם, אבל יש גם יש. האחד הוא מאמר המערכת ב
עיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים מיום 31.12.15, שעסק ב"אמנית" נטלי כהן-וקסברג, שהתפרסמה בכך שעשתה את צרכיה על דגל ישראל, הסריטה את המעשה והסבירה: "ממשלות מחרבנות עלינו - אז פעם חרבנו עליהן" (הארץ, 06.11.14). אמנית החרבון זכתה להכרה ולאהדה מצד העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים, שהגדיר את "יצירתה" - יציר מעיה - כ"ביקורת אמנותית לגיטימית, שהיא לא רק מותרת, אלא אף נדרשת בחברה דמוקרטית".
התקווה של עם ישראל היא להיות עם חופשי בארצנו ובמשתמע גם להיות עם נורמלי בארצנו. אבל, בישראל כמו בישראל: הדמוקרטיה מתאבדת, השמאל הקיצוני אינו מקבל את הכרעת הבוחרים ומנסה לכפות על הממשלה הנבחרת להפוך את הארץ שלנו לארץ שלהם ולהסגיר את לב הארץ לכובש הערבי ("תהליך השלום"), "התקינות הפוליטית" הלא נורמלית מצדיקה כל פרובוקציה שאף מדינה נורמלית לא הייתה מסכימה לה.
באותו היום עצמו (31.12.15) התפרסמה בערוץ 2 ידיעה על תקרית שהתקיימה בשגרירות ישראל בסינגפור, שבה מאבטח השתמש בדגל הסינגפורי כמפת שולחן והניח עליו בקבוקי שתייה ודברי אוכל. סינגפור הגיבה בחריפות על ביזוי הדגל הלאומי שלה וזימנה את שגרירת ישראל לשיחת נזיפה. משרד החוץ ושגרירות ישראל מיהרו להתנצל ולהחזיר את המאבטח ארצה.
סינגפור הקפידה על כבודה הלאומי ודרשה לכבד את סמליה, לרבות הדגל הלאומי. ישראל אינה מקפידה על כבודה כפי שהייתה עושה כל מדינה נורמלית, ועיתון חשוב בה רואה בחרבון על הדגל הלאומי "ביקורת אמנותית לגיטימית, שהיא לא רק מותרת, אלא אף נדרשת בחברה דמוקרטית". הדגל שלנו הוא לאומי ולא לאומני, ויש לדרוש גם מתומכי הלאומנות הערבית לכבד בראש ובראשונה את דגלנו.
