היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, צודק לגמרי בקו המרכזי של החלטתו בפרשת הרפז: יש הבדל בין התנהגות פסולה ואף מחפירה לבין התנהגות פלילית. משנמצא שכל המעורבים, למעט בועז הרפז, לא עברו עבירות פליליות או שאין די ראיות להעמידם לדין – לא מגישים כתב אישום. זה לא אומר שהתנהגותם הייתה ראויה. ממש לא.

גבי אשכנזי, בראש ובראשונה ומעל כולם, צריך לעוף כמה שיותר מהר מחיינו הציבוריים, שלא לדבר על כך שהוא פסול בתכלית מלמלא תפקיד ממלכתי כלשהו. בהיותו רמטכ"ל הוא עסק, בצורה כמעט אובססיבית, במלחמות נגד השר הממונה עליו, אהוד ברק. גם הלה לא טמן את ידו בצלחת, אך במדינה דמוקרטית יש לזה בדיוק פתרון אחד: הרמטכ"ל צריך להתפטר, לא לעסוק במלחמה משלו.

נכון, אשכנזי לא תכנן פוטש או אפילו משהו שמתחיל להתקרב למשהו שמזכיר פוטש. הוא כן התנהג בצורה מבחילה, כאשר הקדיש שעות רבות לפוליטיקה הפנימית של הקריה במקום לביטחון ישראל. ההחלטה של וינשטיין כוללת כמה דוגמאות, דווקא קטנות, המוכיחות עד היכן הגיעו הדברים.

שוקי שחרור, תת-אלוף במילואים, היה סמנכ"ל אלביט וחברו של אשכנזי. בפברואר-מארס 2010 התקשר אליו הרפז ושאל אם יש לו מידע שיוכל לסייע לאשכנזי במלחמתו נגד ברק. שחרור סיפר על שמועה שהגיעה לאוזניו, ולפיה ראש מטהו של ברק, יוני קורן, עובד בניגוד לחוק בעבודה נוספת. בשיחה אחרת אמר שחרור לווינר, שקורן עושה דברים לא פחות חמורים מאשר אהוד אולמרט.

בחקירתו הסביר שחרור, שהכוונה שלו ושל וינר הייתה להציף את המידע על העבודה הנוספת, "כדי להעביר לקורן מסר שגם הוא נפגע מהמלחמה הזו, במטרה להלחיצו". לדבריו, "חשבתי שזה יוכל להיות מנוף בידי גבי אשכנזי להשתיק אולי את המלחמה נגדו".

סמנכ"ל משרד הביטחון, בצלאל טרייבר, סיפר לאשכנזי שלשכת שר הביטחון רכשה עטים מקליטים. טרייבר הסביר בחקירתו, כי לנוכח המתח בין הלשכות, הוא מצא לנכון להזהיר את אשכנזי "שמא יש כוונה במשרד הביטחון להקליט שיחות עימו".

ראש מועצת מבואות חרמון, בני בן-מובחר, סיפר ששוחח רבות עם אשכנזי על המתח בין הלשכות והבטיח לסייע לו לאסוף חומרים שיש בהם כדי "להוריד את ברק וגלנט ממנו", אם כי ידע שזוהי הבטחת סרק. לדבריו, רונית אשכנזי אמרה לו שצריך לעשות משהו כדי "להוריד אותם מהגב של גבי" ולצורך כך קישרה אותו עם הרפז. הלה ביקש ממנו לאסוף חומר מכפיש על ברק וגלנט, אך הוא לא עשה זאת. גירסה מאוחרת יותר של בן-מובחר הייתה, שאשכנזי עצמו ביקש ממנו לאסוף את החומר.

בשיחה בין השניים באפריל 2010, אמר אשכנזי: "לעבוד, לעבוד, לפתוח את העיניים ולאסוף מה שצריך לאסוף כדי שתהיה תחמושת". בן-מובחר אמר שלא עשה דבר, ואשכנזי אמר שהיה זה דיבור של כלום. האופן בו התבטא אשכנזי הוא מטריד, אומר וינשטיין, אך לא פלילי.

דומה שמאז פרשת לבון, לא הייתה בישראל פרשה ביטחונית שבה לקחו עיתונאים צד בצורה כל כך ברורה וחד-משמעית. החלטתו של וינשטיין עוסקת בשלושה מתומכיו הבולטים של אשכנזי: אילה חסון, בן כספית ורוני דניאל.

"אילה חסון הגיעה לחקירה עם תזה מגובשת"- כותב וינשטיין. היא סיפרה על תחקיר שהעלה, כי אשכנזי גייס פוליטיקאים, עיתונאים, קברניטי תקשורת ותורמים – לרבות הנשיא דאז, שמעון פרס – כדי למנוע את מינויו של גלנט לרמטכ"ל וכדי להציג את הדרג המדיני כחסר אחריות ומסוכן למדינה. התוכנית הייתה, המשיכה, שאשכנזי יופיע כמושיע וייכנס לחיים הפוליטיים אחרי שפרס ידאג לבטל את חובת הצינון שחלה עליו.

אם הטענות הללו היו נכונות, אומר וינשטיין, הן היו חמורות מאוד, שכן מדובר על כוונה ל"כיבוש השלטון על-ידי רמטכ"ל במדים, ובתוך כך סיכול החלטות הדרג המדיני בעניין מינוי הרמטכ"ל ובענייני מדינה אחרים (בהקשר להחלטה מבצעית מסוימת – הצגת הדרג המדיני כמסוכן וחסר אחריות)".

אלא שווינשטיין שופך על חסון גיגית של מים קרים: היא "לא מסרה לחוקרים בדל ראיה לביסוס התזה הזו". גם אם היה לה די מידע לתחקיר עיתונאי (ונא לשים לב למילה "אם"), הרי שבהעדר ראיות קבילות – לא היה בכוחה לתרום דבר לחקירה. זאת ועוד: היא התבססה במידה רבה על הרפז – שקרן כרוני, זייפן ופנטזיונר. והנה, הרפז עצמו לא נתן ולו רמז לכך בחקירותיו במשטרה.

בן כספית קיבל מהרפז מידע על ברק, כולל על תשלום במזומן שקיבל תמורת הרצאה בז'נבה ועל כספת שפתח לשם כך. לדברי כספית, הוא הבין שמדובר באדם לא רציני, אם כי הוא סיפר על כך לווינר ובניהו. כספית גם אישר ששוחח עם רונית אשכנזי, אם כי לדבריו זה היה "בעיקר ברמת רכילות, פריקת מתחים שלה"; הוא לא זכר אם קיבל ממנה אי-פעם מידע שפרסם. השניים שוחחו רק על "התעמרות שר הביטחון ברמטכ"ל". בחודשים אפריל-אוגוסט 2010, מעיר וינשטיין, היו בין השניים 48 התקשרויות.

בפברואר 2010 התקיימה שיחת רקע בין כספית לאשכנזי, בה ניסה העיתונאי לשכנע את הרמטכ"ל לדבר על יחסיו הגרועים עם ברק, אך אשכנזי סירב. כספית הציג בפני אשכנזי את התזה, לפיה ברק פועל כך משום שהוא מרגיש מאוים בידי אשכנזי. הלה השיב, שאין לו שאיפות פוליטיות. כספית תהה מדוע אינו עוסק ביחסי ציבור. וינשטיין מסכם באומרו, שהסיקור הביקורתי (כלשונו) של כספית כלפי ברק נמשך שנים ואין ראיות שהוא נובע מחומר שקיבל מאשכנזי.

רוני דניאל שמע מאשכנזי בשיחת רקע במארס 2010, בנוכחותו של בניהו, את טענותיו של התנהלותם הפוגענית של ברק וראש מטהו, יוני קורן, שלדבריו פועלים נגדו באופן אישי ואגב כך פוגעים בצה"ל. "במהלך השיחה מהלכים השניים גם רכיל על חשדות למעורבות ברק בשחיתות, ותוהים לגבי מקור עושרו הרב". דניאל הציע לפרסם את הדברים. אשכנזי אמר, כי שוחח עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על כמה מן הדברים, אך דחה את הצעתו של דניאל וסיכם ש"אין מה לעשות".

אמנון אברמוביץ היה על הכוונת של אשכנזי, אך כנראה לא יצא מזה כלום. בינואר 2010 שוחח אשכנזי עם חברו, איש העסקים משה סתיו. השיחה נסבה על קורן ואשכנזי אמר: "אתה צריך את אמנון לשסות בו… שיתחיל לאסוף חומר". סתיו אמר, שהכוונה הייתה לאמנון אברמוביץ, ושאשכנזי ביקש ממנו לדבר עם האחרון על פעילותו של קורן במשרד הביטחון בטענה שהלה עושה בלשכת השר ככל העולה על רוחו. לדברי סתיו, הוא לא העביר חומר כלשהו לאברמוביץ' - וגם הלה הכחיש שקיבל מידע כלשהו כדי להכפיש את ברק ואנשיו. דבריו של אשכנזי אינם ראויים אך גם אינם פליליים – קובע וינשטיין.

בשנת 2010 החלה להסתובב באינטרנט מצגת המכפישה את ברק, בה נקבע שהוא מסכן את ישראל. לאשכנזי, בניהו וארז וינר לא היה חלק ביצירת המצגת, והרושם הוא שמאחוריה עמד הרפז – אם כי החקירה לא הגיעה למסקנה בנושא. אשכנזי ביקש מחברו דני שמעוני: "צריך לשים את זה איפה שהוא, צריך לשים את זה באיזה שהוא מקום, שאנשים יוסיפו".

וינשטיין אומר: "שיחה זו מגלה התנהגות שאיננה הולמת המצופה מקצין בצה"ל, כל שכן מזו המצופה מרמטכ"ל מכהן. אלא שלמרות הדופי המשמעותי שאני מוצא בהתנהגות זו, אין בדברים אלה כדי לגלות עבירה פליית בחשד ל'גיוס והפעלת' אנשי עסקים לצורך העברת מידע לכלי התקשורת".

אשכנזי טען בחקירתו, כי כרמטכ"ל הוא היה "אדון המידע" והיה רשאי למסור מה שרצה למי שרצה. וינשטיין דוחה זאת מכל וכל: "המדובר בסודות מדינה ו'אדון המידע' הינו ציבור האזרחים, שעל בטחונו מופקד הצבא". לכן, גם סמכותו של הרמטכ"ל לחשוף מידע היא מוגבלת ויש דברים שאפילו הוא אינו רשאי לומר. וינשטיין מדגיש במישור העקרוני: "בהחלט יכולות להתקיים נסיבות בהן מסירת ידיעות סודיות במסגרת שיחות רקע לעיתונאים על-ידי ראשי ארגונים ביטחוניים, עלולה להימצא בעתיד כמצדיקה העמדה לדין פלילי".

אשכנזי מסר מידע רב לעיתונאים בשיחות המכונות "רקע עמוק", ובתוכו היו שלוש ידיעות שלא היה רשאי למסור:

• "מידע מסווג הנוגע בפעילות עתידית, סודית ביותר, שהייתה אמורה להיחשף רק לשותפי סוד, שעתידה הייתה להתבצע על-ידי ארגון ביטחוני אחר".

• "מידע על פעילות מבצעית מסווגת האמורה להיחשף רק לשותפי סוד, המתבצעת על-ידי צה"ל ועל-ידי ארגון ביטחוני אחר, לרבות חשיפת שיטת פעולה חשאית. המדובר בפעילות נמשכת של צה"ל, הנעשית גם על-ידי ארגון ביטחוני אחר, פעילות לגביה ישראל שומרת על מדיניות של עמימות".

• "מידע מתוך תוכנית מבצעית עתידית, המצויה בליבת הסוד, שסיווגה לשותפי סוד בלבד, לרבות יכולות מבצעיות וטכנולוגיות ואמל"ח ייעודי בפיתוח. בפני שר שלא היה שותף סוד, הוא חשף גם מידע על פעילות מבצעית שכבר נעשתה, כהכנה לביצוע תוכנית מבצעית עתידית זו".

לווינשטיין אין בעיה עקרונית עם קיומן של שיחות רקע אלו, המתנהלות מזה עשרות שנים. זאת, למרות שהוא עצמו מציין, כי נראה שאשכנזי "גלש" באין-משים לחשיפת המידע הסופר-סודי תוך כדי אותן שיחות. וינשטיין גם לא מתייחס לשאלת עצם קיומו של שיח בין אשכנזי לבין שר שאיננו שר הביטחון – שיח שלא אמור להתקיים כלל.

וינשטיין מוסיף: "לטעמי, תרבות השיח של רמטכ"לים ובכירים אחרים עם כתבים צבאיים ופרשנים מדיניים, פותחת צוהר לאו-דווקא לגבולות הלגיטימיים של השיח, אלא לנינוחות-היתר המאפיינת את השיח של ראשי הארגונים הביטחוניים עם התקשורת, נינוחות שטשטשה את גבולות המותר והאסור". הוא קורא לראש הממשלה ולשר הביטחון לגבש כללים ברורים בנושא זה.

בנימין נתניהו אינו נזכר בהחלטתו של וינשטיין, כאילו הוא לא היה ראש הממשלה בתקופה בה ניהלו שר הביטחון והרמטכ"ל מלחמת עולם מלוכלכת, מזיקה ומבחילה. זה אותו נתניהו, שדואג להזכיר לנו בכל הזדמנות את חובתו לדאוג לביטחון המדינה. אבל המאבק הזה בין שתי הלשכות החשובות ביותר בביטחון המדינה – לא עניין אותו. נתניהו כמו נתניהו, לא אוהב להכריע. במקרה הזה, ההיעדרות שלו מההחלטה אינה אות לכך שהוא עשה את הדבר הנכון, אלא שהוא נמנע מלמלא את תפקידו בנקודה קריטית ביותר.