נכון, הוא הולך לכלא ללא-מעט זמן, אבל עדיין – הכל יחסי. אהוד אולמרט הצליח לצאת ללא כל עונש (למעט קנס של 50,000 שקל) מהתיק החמור ביותר נגדו – תיק ההדחה והשיבוש של שני המשפטים בהם הורשע. ולמה אני אומר "החמור ביותר"? משתי סיבות. הראשונה: העונשים המצטברים על העבירות שביצע (הדחה בעדות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט) מגיעים ל-34 שנות מאסר. השנייה: עזות המצח שהפגין אולמרט, כאשר הוא מבצע עבירות פליליות חמורות בעיצומם של משפטים על עבירות פליליות חמורות, היא כמעט עוצרת נשימה.

אלמלא השיבוש, היה אולמרט יושב שמונה-עשר שנים: שש שנים בתיק הולילנד (שולה זקן הייתה מוסרת עדות מרשיעה בנושא יוסי אולמרט), שנה-שנתיים בתיק ראשונטורס (כנ"ל) ושנה-שנתיים בתיקי טלנסקי ומרכז ההשקעות (אם היה מורשע בראשונטורס, עונשו בפרשות אלו היה חמור יותר). הייתי מצפה שעונשו על השיבוש יביא לידי ביטוי לכל הפחות את השנים הרבות שהעבירות הללו חסכו לו. בהשאלה מתחום אחר, היה מקום שלכל הפחות הפרקליטות "תוציאו בִּלְעוֹ של גזלן מפיו". במקום זה, הוא יישב 26 חודשים ברוטו (אני לא מאמין שיהיה שינוי בגזר הדין בפרשת טלנסקי).

עמדתי כאן השבוע על הכשלים הרבים בהסדר הטיעון שנחתם עם אולמרט בתיק זה. אין לי הסבר משכנע מדוע שי ניצן הסכים לתת לאולמרט את המתנה הזאת, למרות שאותם כשלים ודאי ידועים גם לו. עייפות של הפרקליטות? הכריזמה של אולמרט? הכשרון של פרקליטיו? ואולי משום שניצן נותן גיבוי לעבירות דומות של בכירות בפרקליטות בפרשת ד"ר מאיה פורמן-רזניק? לא יודע, ובעצם זה גם לא משנה. שלטון החוק והשוויון בפניו ספגו השבוע מכה קשה.

גל הטרור בערי ישראל גבה השבוע את קורבנו ה-29, למחרת כמעט שנרצחה בביתה אישה נוספת, והסוף אינו נראה באופק. בנימין נתניהו סופג ביקורת רבה על המצב הביטחוני, והוא אכן הנושא הראשי באחריות. אבל יש עוד לפחות שני בכירים, שאחריותם אינה פחותה משל נתניהו, ובכל זאת – כלפיהם לא באים בטענות: משה יעלון וגדי איזנקוט. יעלון הוא שר פופולרי, מקצועי ורציני. על הרמטכ"ל מקובל שלא למתוח ביקורת, ואיזנקוט אישית בהחלט ראוי להערכה רבה. ובכל זאת, הייתי מצפה שהם יסבירו לנו – לא ברמת הססמאות – מה הם עושים, מדוע הם נכשלים וכיצד בכוונתם להבטיח את שלומנו ובטחוננו. ההתחמקות שלהם, ובעיקר של יעלון, מלעשות זאת היא צורמת ובלתי ראויה.

עם קריסתה של רשת מגה, הופנו – ובצדק – אצבעות מאשימות כלפי היו"ר אביגדור קפלן. אבל לקפלן היה גם סגן, אשר מונה כנציג העובדים ולא הצליח להבטיח את 3,500 מקומות העבודה שלהם, ועליו איש אינו מדבר. הוא אפילו הופיע בהפגנה של העובדים מול משרדו של שרגא בירן, ואף הוצע על ידם כנאמן לתקופת ההקפאה, כאילו בחצי השנה האחרונה היה משקיף חיצוני ולא נושא משרה בכירה. שמו: ירון זליכה.

זליכה יצר לעצמו, בתפקידו כחשב הכללי, שם של אביר הנלחם לבדו בכוחות האופל של השחיתות הציבורית – שם שלא נפגע גם כאשר רבות מטענותיו לא הוכחו. הוא מגיש תוכנית טלוויזיה היוצאת בשצף קצף נגד ריכוזיות העושר – מה שלא הפריע לו לדרוש מאפריקה-ישראל, בעילות מופרכות, לא פחות מ-11.6 מיליון שקל בטענה (שנדחתה במחוזי ובעליון) שתיווך במכירת מניותיה בחברת דרך ארץ. זליכה גם לא נפגע כהוא-זה מקביעות קשות של בית המשפט המחוזי על חוסר מקצועיות, חוסר רצינות וכמעט שרלטנות בחוות דעת שהגיש לבית המשפט בעניין קרן הע"ל. עכשיו הוא שותף בכיר לקריסת מגה, ותהיו בטוחים שגם זה לא ימנע ממנו את הדרך לג'וב הבא.

שי ניצן יכול לשקר בריש גלי – ולא יקרה לו כלום. הוא יכול להעלים מבית המשפט עובדות מהותיות – גם בתיק פינטו וגם בתיק השיבוש של אולמרט – ולא יקרה לו כלום. אורית קורן, דליה זילבר ורחל שילנסקי יכולות להדיח עד – ולא יקרה להן כלום. אמי פלמור יכולה להתעלם מהחלטת ממשלה בנוגע לשכר הפרקליטים בזמן עיצומיהן – ולא יקרה לה כלום. דווקא מי שמופקדים על שמירת החוק ואמורים להוות אות ומופת להקפדה על כל תג, יוצאים נקיים ממעשים שהיו עלולים להביא אתכם ואותי לספסל הנאשמים. ואחר כך עוד מתווכחים אם צריך את נציבות הביקורת על הפרקליטות.

ישבתי השבוע בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים ושמעתי עורכת דין מייצגת עובד לשעבר שתובע את מלון המלך דוד. מהר מאוד התברר, שלתביעה הזאת אין שום יסוד, שעורכת הדין לא הבינה את המסמכים עליהם הסתמכה ושלא קראה מסמכים חשובים אחרים. יתרה מזאת: מדובר בתביעה חמישית מאותו סוג של אותו משרד עורכי דין, שכולן הוגשו באותה צורה רשלנית, שלא לומר סחטנית.

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות, אולי מאות ביום, בהן עורכי דין נושאים באחריות המלאה להגשת תביעות סרק. כאשר התביעות הללו נדחות, סופגים בדרך כלל התובעים את חובת תשלום ההוצאות. ואני שואל: למה? מדוע הגנת הטפלון הזאת כאשר ברור לחלוטין באחריות מלאה של עורכי הדין? מדוע שבמקרים הברורים הללו, לא יוטלו ההוצאות על עורכי הדין?

נכון, מדובר בשינוי מהפכני – אבל חיוני. אין שום סיבה שלקוחות הדיוטות ישלמו תמורת מחדלים מקצועיים מובהקים של עורכי דינם. ואז אולי האחרונים יחשבו פעמיים ושלוש לפני הגשת תביעות סרק בכלל ולפני העלאת טענות מופרכות בכלל, ומזה כולנו נצא נשכרים.

לא שהיה צורך בכך, אבל העונה הקטסטרופלית של מכבי תל אביב בכדורסל קיבלה השבוע עוד חותמות עם ההפסד למכבי אשדוד באר טוביה – הפעם השנייה שהאלופה במיל' מפסידה לקבוצה שאינה מאריות הליגה – וההפסד הביתי לקאזאן ביורוקאפ (להזכירכם: המפעל השני בחשיבותו ביבשת). במכבי הפנו אצבע מאשימה לשחקנים אלו ואחרים, קיטרו קצת על המאמן ז'אן טבק שהשתולל והורחק בהפסד הראשון והתלונן על הפציעות אחרי השני, אבל שניים יוצאים תמיד נקיים: הבעלים שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן.

אם בכלל מדברים על חלקם של הבעלים וההנהלה בעונה הבזיונית הנוכחית, מפנים את האצבע כלפי הדור הצעיר – בניהם של שני אלו ושל אודי רקנאטי. כאילו שההורים הפכו להיות צופים מן המניין, ולא אלו שיושבים – בצורה שאין לה אח ורע בספורט המקצועני – צמוד לספסל ומחמיצים פנים לטלוויזיה מאחורי גבו של הצוות המקצועי. שלא לדבר על כך שבעסקיו הפרטיים, פדרמן כושל לא פחות ואולי יותר מאשר במכבי – אבל על זה לא תשמעו מילה. בחיי שאני לא מבין מדוע.