כשההיסטוריון בעתיד יתבקש להתמודד עם המציאות ההיסטורית של שנת 2000 לספירה, הוא יעניק את אות מופת המוסר והסולידרית לקבוצה קטנה של יהודים, שהחלו באותה שנה להגיש סיוע ועזרה ממשית לפלשתינים, שנמנע מהם למסוק זיתים במטעיהם או לצאת למרעה בשדותיהם.
אני מצר על כך, שבעשר השנים האחרונות תרמתי מעט מאוד ליוזמות של חברים ב"תעאיוש". אני מצר על כך, שלעתים רחוקות הצטרפתי ליוזמות של לווי רועה לכר המרעה שלו או בנטילת חלק בסיוע במסיק זיתים במטע של פלשתינים.
בפעילויות מעטות מאוד שנטלתי בהן חלק, לעתים אפילו הצבא נאלץ להגיש סיוע לבעלי המטע למסוק זיתים ולאפשר לרועה לרעות את צאנו. כמטחווי יידוי אבן ואל מול שטף של אמרות שפר מגדפות ומנאצות של קבוצות
מתנחלים ניצב רועה פלשתיני וכבשיו או מוסק במטע הזיתים שלו וטוב שנחלצו לעזרתו יהודים שהגיעו מתל אביב ומירושלים, מבאר שבע ומחיפה.
כבודה של השבת
לא מעט מהמקרים כמטחווי אבנים של מתנחלים ניצבו חיילים, שחצו בין חקלאי פלשתיני העובד על אדמתו ובין פרץ נאצות של מתנחלים, שחיללו בין היתר את כבודה של השבת ביידוי מטחי אבנים וקללות בשפה עברית מובסת.
שגרת הכיבוש אינה מתיישבת עם עקרונות מוסר בסיסיים, שאנחנו כחברה מקבלים אותם כמובנים מאליהם ומחנכים למחויבות כלפיהם. אל מול שגרת הכיבוש, שגרה העוברת לסדר היום כשמטע זיתים נעקר, ניתן למצוא את חברי "תעאיוש" מגישים עזרה לנטוע עצי זית חדשים.
אל מול עוצמת הפער בין ערכי מוסר, שארון הספרים היהודי מקרין, ובין מציאות חיים של כיבוש, המאפסנת בעטיפות שחורות משחור את עולם הערכים, שאותה מציאות חיים של כיבוש כופה עליה. פה אני רואה בהיחלצותם של חברי "תעאיוש" נקודת אור בשגרת הכיבוש ההולכת ונהית אפלה מיום ליום.
