מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב (ו)

בתחום מדיניות החוץ ייזכר ריצ'רד ניקסון בזכות שני נושאים. האחד הוא כמובן מלחמת וייטנאם, שעליה כבר עמדנו בקצרה בדיון על הנשיא הקודם. השני הוא חידוש היחסים עם סין. לכאורה, חידוש היחסים עם סין נרשם לזכותו של ניקסון. אבל, כפי שבוודאי הבנתם כבר אם קראתם את כל הסדרה עד-כה, אני לא נוטה לקבל דברים שנראים מובנים מאליהם. חידוש היחסים עם סין הוא שערורייה.

החל ב-1966, עת החלה מהפכת התרבות, ועד 1971, הצליח יו"ר המפלגה הקומוניסטית ושליטה של סין מאו דזה דונג להקדיח את כל התבשילים שרקח. סין הפכה למדינה מצורעת אף יותר ממה שהייתה לפני כן. סין הייתה בקשרים דיפלומטיים מלאים או חלקיים עם 48 מדינות בלבד, ועם רובן היו לה סכסוכים וחלקן סגרו את שגרירותן בסין. דבר לא מפתיע אחרי שהמשמרות האדומים, שחוללו את מהפכת התרבות, פלשו ללא מעט שגרירויות, שרפו אותן, והתנהגו ברמות שונות של אלימות, ובכלל זה אף התעללות מינית בנשים שנמצאו בשגרירות. זה קרה בין היתר גם לשגרירויות של רוסיה, בריטניה, אינדונזיה, הודו, בורמה ומונגוליה. ברור מאליו, כי בשיטת המשטר הסיני כל ההתפרעויות ה"ספונטניות" הללו תוכננו בדייקנות מרובה מלמעלה.

מובן כי מדינות המערב הטילו אמברגו על סין. אבל גם במדינות הקומוניסטיות תיעבו את סין בשל ניסיונה להדיח את מוסקבה מהנהגת העולם הקומוניסטי לטובת מאו. אפילו לקוריאה הצפונית, שזכורה לנו ממלחמת קוריאה, שבמהלכה שלח מאו את צבאו להילחם על אדמת קוריאה, נמאס מהמאואיזם. הם סילקו את שארית החיילים הסינים שעדיין היו בקוריאה הצפונית, ופעלו למחוק את זכרה של סין מהמוזאונים ומהאנדרטאות של המלחמה. ניסיונותיו של מאו לסכסך בין מוסקבה לקובה, הסתיימו בעלבונות שהטיח בו פידל קסטרו. אפילו בצפון וייטנאם, שבה המשיכו לקחת את הסיוע הנדיב שנשלח מסין, לא נתנו לעצות מסין לבלבל אותם, והמשיכו להיות כפופים למוסקבה בלבד למורת רוחו של מאו.

גם במישור הפנימי נתקלה ההנהגה של מאו בקשיים. בספטמבר 1971 נמלט מסין במטוס (שהתרסק לאחר מכן באזור מונגוליה) לין ביאו, שר ההגנה הסיני, והאיש השני בכוחו בהנהגה הסינית. הוא עשה זאת לא לפני שבנו, לי-גואו, ניסה כמעט בהצלחה לארגן התנקשות במאו. מאחר שמטבע הדברים, ללין ביאו היו הרבה מקורבים בזרועות השלטון, נאלץ מאו, שחשש מהתנקשות נוספת, לטהר את ההנהגה הסינית ממקורביו של לין ביאו. אך מאחר שלא היו בנמצא מספיק חברי מפלגה בעלי יכולות מתאימות, הוא נאלץ להחזיר לתפקידם אנשים שזה עתה טוהרו בעצמם במהלך מהפכת התרבות, והיו עד אותו רגע במחנות כפייה.

השילוב של מצב יחסי החוץ, עם חברי הנהגה לעומתיים, עם חשש מפני היתכנותה של התנקשות, ועם מצבו הבריאותי של מאו, שהחל להידרדר עקב גילו, החלישו את אחיזתו של שלטון האימים של מאו בסין. למעשה, אם לא היה קורה שום דבר אחר, המשטר בסין היה משנה את אופיו באופן הדרגתי. הוא לא היה נהיה משטר דמוקרטי חופשי לחלוטין, כשם שהוא אינו כזה כיום. אבל הדיכוי היה מצטמצם, הקצבות המזון היו גדלות, ואפילו לתרבות היו ניתנות הקלות. במשך תקופת-מה הדברים הללו אכן החלו לקרות. אבל אז הגיע ניקסון. זה היה ב-21 בפברואר 1972.

למרות שלמאו היה אינטרס להביא את ניקסון לביקור אצלו, והוא אף שלח לו הזמנה עקיפה באמצעות נשיא רומניה צ'אוצ'סקו כבר ב-11 בינואר 1971, הוא הצליח לגרום לאמריקנים להתאמץ כדי להשיג אותה. כמובן, שעבור ניקסון המועד המועדף לביקור היה 1972 - שנת הבחירות לנשיאות.

ביולי 1971 נשלח לסין הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב (שכשנתיים לאחר מכן קודם לתפקיד מזכיר המדינה), לביקור חשאי כדי לארגן לניקסון ביקור אצל מאו בסין. בתמורה לביקור של ניקסון הסכים קיסינג'ר בשמו של ניקסון מראש, ובלי שבכלל דרשו ממנו, לוויתורים מפליגים לסין הקומוניסטית, ובכלל זה הפרת הסכמים שהיו לארה"ב עם בעלת בריתה טאיוואן (שאז עדיין הייתה ידועה בעולם כ"סין הלאומית" או "הרפובליקה הסינית", ותפסה את המושב של הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם), ומסירת המושב שלה באו"ם לסין הקומוניסטית, העברת מידע רגיש לגבי השיחות להגבלת הנשק האסטרטגי שנוהלו עם ברית המועצות, והבטחה לנסיגה חד-צדדית מדרום וייטנאם - עוד בעלת ברית של ארה"ב. בתמורה, לא ניסה קיסינג'ר לבקש מסין (שלא לדבר על לדרוש) שום דבר. כלום. אפילו לא התחייבות שלא לפלוש לקוריאה הדרומית. שלא לדבר על צעדים, ולו סמליים, להקלת משטר האימים הסיני. רק ביקור של ניקסון.

בפגישה עם מאו, העתיר עליו ניקסון מחמאות חנפניות רבות, בעוד מאו הגיב בעקיצות סרקסטיות. בסוף הביקור אפילו לא יצאה הודעה משותפת. ההודעה של סין כללה דברי ביקורת על ארצות הברית, בעוד ההודעה האמריקנית כללה רק אמירות נבובות וכוללניות. סין המשיכה להתייחס לארצות הברית כאל אויב לכל דבר ועניין. מבחינת ארה"ב הביקור השיג רק מטרה אחת - סיוע לבחירה מחדש של ניקסון.

הטענה כאילו הביקור פתח את השער לסין אינה נכונה. הפתיחות היחידה הייתה באפשרות להעביר טכנולוגיה מתקדמת לסין (לרבות צבאית), כתוצאה מביטול האמברגו עליה, וזה כמובן עזר לשלטון האימים הסיני. כל הביקורים של אנשים מהמערב בסין לאחר הביקור של ניקסון (וכולל אותו) נעשו תמיד במתחמים סטריליים, שסינים אמיתיים לא הורשו להתקרב אליהם. הבודדים שיצאו לביקור במערב מסין נבחרו בקפדנות והיו נתונים לפיקוח הדוק. כל הפתיחות לכאורה הייתה רק הצגה.

בפועל סין המשיכה להיות בית כלא, והרפורמות של מתנגדי מאו נעצרו. בכירי המפלגה שפסחו בין מאו לבין מתנגדיו עד אותה עת, בחרו לצדד במנהיג המצליח. כך חיזק הביקור את כוחו של מאו כלפי פנים, והמזל היחיד של הסינים היה שהוא לא האריך ימים לאחר הביקור הזה. כדי להשתיק את הביקורת במדינות הגוש הקומוניסטי על הביקור, הגדיל מאו את סיוע החוץ שהועבר אליהם, וזאת על חשבון המזון לאוכלוסיית סין. בשארית ימי חייו של מאו, הרעב שסבלו ממנו הסינים שב והחמיר.

הביקור הביא גם לשיפור במעמדו העולמי של מאו. בראש ובראשונה זכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם. הוא נהיה אישיות שעולים אליה לרגל, מנשיא מקסיקו ועד ראש ממשלת יפן.

תוצאה נוספת ליכולתו של מאו להמשיך להחזיק ברסן השלטון ולחתור כנגד מדינות שכנות, הייתה הצלחת ההפיכה הקומוניסטית בקמבודיה, שבוצעה ב-1975 בסיוע ובהדרכה סינית על-ידי החמר רוז' בראשות בן טיפוחיו האישי של מאו - פול פוט. משטר זה חיסל באכזריות בתוך זמן קצר כרבע מהעם הקמבודי.

גם לנו בישראל יש חשבון עם הממשל של ניקסון. למרות שממשל זה על פניו נחשב אוהד לישראל, הוא גרם לנו נזק אסטרטגי חמור שעלה בחיי ישראלים רבים.

ב-8 במרס 1969 החל נשיא מצרים במלחמה שנקראה על-ידו ולאחר מכן גם בארץ 'מלחמת ההתשה'. המלחמה נמשכה 17 חודשים, ולמרות אבדות שנגרמו לצד הישראלי, ואשר פגעו במורל בעורף ובתמיכה הציבורית במלחמה, מי שהותש יותר מהמלחמה היו דווקא המצרים. נגרמו להם לא פחות מ-10,000 הרוגים, כאשר בימים האחרונים של המלחמה נהרגו 300 מצרים בכל יום (דומה לכמות החיילים הישראלים שנהרגו בתעלה במהלך כל המלחמה). כל ערי התעלה נהרסו ותושביהן הפכו לפליטים. חיל-האוויר הישראלי הפציץ גם בעומק מצרים ואפילו בפרברי קהיר. הערבים איבדו כ-130 מטוסים.

עקב הפגיעה הקשה, משטרו של נאצר היה במצב כה קשה, עד שהסובייטים נאלצו להתערב באופן פעיל כדי להציל אותו. הם הקימו סוללות טילים נגד מטוסים ואף הטיסו בעצמם מטוסים. הטילים הצליחו להביא להפלתם של חמישה מטוסים ישראלים, אך בקרבות אוויר שהתקיימו ב-30 ביולי 1970 הופלו ארבעה מטוסי מיג עם טייסים רוסיים. ההפצצות הישראליות מנעו מהרוסים את האפשרות להציב את סוללות טילי הנ"מ שלהם קרוב לתעלת סואץ, וכך שמרה ישראל על העליונות האווירית באזור. במהלך המלחמה צה"ל גם הצליח להעביר תחנת מכ"מ שלמה על תיעודה וטכנאיה לשטח ישראל.

אלא שאז, במקום להנחיל ניצחון צבאי למצרים, ספגה ישראל תבוסה מדינית. היו אלה האמריקנים שלחצו על ישראל להסכים להפסקת אש. ההסכמה להפסקת האש הושגה ב-7 באוגוסט 1970. לא נכלל בה אפילו הסכם לחילופי שבויים, וכמה מהשבויים הישראלים עוד נשארו בשבי המצרי מעל שלוש שנים. נכללה בה הדרישה הישראלית למניעת שינוי המצב בטווח 50 קילומטר משני צדי תעלת סואץ, אך מבלי שנקבע מנגנון אפקטיבי לפיקוח ומניעת הפרה בתחום זה. יש לומר ביושר כי לאיוולת זו שותפה גם ההנהגה הישראלית, שלא ניסתה כלל לדרוש הישגים בתמורה להסכמתה. אפילו לא סמליים, כמו הכרה במדינת ישראל (בלי "יהודית ודמוקרטית"). היחידים שהתנגדו להסכם בצד הישראלי היו מנחם בגין ושרי גח"ל (כיום 'הליכוד') שפרשו מממשלת הליכוד הלאומי כתוצאה מכך.

ב-8 באוגוסט 1970 הזיזו המצרים סוללות טילי קרקע אוויר מסוג ס.א. 2 לעבר תעלת סואץ בניגוד מפורש להסכם הפסקת האש. המודיעין הישראלי גילה את ההפרה, אולם הממשל האמריקני של הנשיא ניקסון התכחש לכך. אין ספק כי המודיעין האמריקני התעלם ביודעין מההפרה, וזאת לאור העובדה שלרשותו היו אמצעים לא פחות מתוחכמים מאשר למודיעין הישראלי (כמו למשל מטוס הביון יו-2 שקיים טיסת צילום מעל שני צדי התעלה ב-9 באוגוסט).

ההתעלמות נעשתה שלא במקרה באופן שהתאים למדיניות של הנשיא ניקסון והיועץ קיסינג'ר. כך אבד זמן יקר באופן שפגע באפקטיביות של הטיפול בהפרה, אם היו מנסים ליזום טיפול כזה. רק לאחר דין ודברים חשאי בין המודיעין הישראלי לזה האמריקני, הסכימו האמריקנים להודות כי הישראלים לא סתם "מבלבלים במוח". למרות זאת לא פעל ממשל ניקסון כלל כדי לבטל את ההפרה, ובלא הכרה אמריקנית בחומרת ההפרה, גם צה"ל לא העז לפעול נגדה. ניקסון (כמו נשיאים רבים אחריו) האמין שאין צורך להתעסק בקטנות, כי ממילא עוד מעט הוא יסדר שלום במזרח התיכון.

בעקבות ההתעלמות מההפרה יכלו הרוסים לבנות ללא מפריע מערך טילים נגד מטוסים גדול ומשוכלל בכל אזור התעלה. טילים אלה היוו את התשתית העיקרית שעליה נבנתה הצלחת הצבא המצרי במלחמת יום כיפור. המטריה האווירית שהם סיפקו לכוחות המצריים שחצו את התעלה אפשרו את הצליחה, בה בשעה שחיל-האוויר הישראלי שילם בחיי טייסיו שנפגעו מהם, מבלי שיכל להגיש סיוע למעוזים. אם קידומם של טילים אלה היה נמנע, וקל וחומר - אם הפסקת האש הייתה נדחית עד שהם היו מושמדים (למשל בפעולת קומנדו יזומה של צה"ל), ייתכן כי מלחמת יום כיפור לא הייתה פורצת, ובכל מקרה מהלכה ותוצאותיה היו אחרים לגמרי.

סגן הנשיא ג'רלד פורד שהחליף את ניקסון לקדנציה קצרה, לאחר שזה נאלץ להתפטר בעקבות פרשת ווטרגייט, רק המשיך במדיניות קודמו. לאחריו הגיע הנשיא ג'ימי קרטר, שעמו ניתן לומר שנפתח עידן של מגה אווילות בתולדות הנשיאות האמריקנית. קרטר ייזכר לרעה כמי שאפשר את נפילתו של השאה האירני והקמתה של התיאוקרטיה האיסלאמית הראשונה בעת החדשה באירן. בנוסף הוא מימן ואימן את לוחמי המוג'יהאדין באפגניסטן. קבוצה קיצונית שממנה נוסדו לאחר מכן הטליבאן, אל-קאעידה, המדינה האיסלאמית ועוד כמה קבוצות מסוג זה.

למרות זאת, דווקא בעידן זה בלט באופן חריג ויוצא דופן נשיא אחד ויחיד שפעל באופן נכון ושונה מכל הנשיאים האמריקנים מאז תחילת המאה העשרים. זהו רונלד רייגן, שבתקופתו הביא להתפרקות הגוש הסובייטי, ובעצם לניצחון אמריקני במלחמה הקרה. אך גם הוא שגה בכך שהמשיך את מדיניות קודמו לממן את המוג'יהאדין, והוא אף עשה טעויות חמורות נוספות במדיניות המזרח-תיכונית שלו, למשל בפרשת אירן-קונטראס, בהכרה באש"פ ובטיפול בלבנון.

בנקודה זו אסיים את הסקירה שלי, לא משום שהנשיאים שבאו אחרי ניקסון לא ראויים להצטרף למצעד האיוולת. להפך, כפי שציינתי, אנחנו נמצאים בעידן המגה-אווילים. הסיבה שלא אמשיך בסקירה היא משום שהתוצאות הרות האסון של מדיניותם עדיין הולכות ומתהוות, ומבחינה היסטורית זה עדיין מוקדם מדי לסקור את מלוא חומרת התוצאות.

בסיכומו של דבר בוודאי שמתם לב במהלך סדרת המאמרים שלי, כי פעולתם של הנשיאים האמריקנים (להוציא הנשיא רייגן בנקודה מסוימת) מאז תחילת המאה העשרים, הביאה ברובה סבל ואסונות לאנושות בכללותה, ובמיוחד דווקא לארצות החופשיות ולידידותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית. האם זה מקרי? האם ארצות הברית יכולה לבחור כעת נשיא שיהפוך את המגמה? האם העולם החופשי לא ייטיב לעשות אם יבסס את עוצמתו על מנהיגותה של אומה אחרת? ימים יגידו. אבל דבר אחד בטוח - כשאנו מקבלים עצות מנשיאי ארצות הברית, כדאי לבדוק היטב לפני שפועלים לפיהן. כנראה שבדרך כלל כדאי לעשות בדיוק את ההפך הגמור.

ושאלה אחרונה כנקודה למחשבה: כמה יותר גרוע כבר יכול להיות אם לנשיאות ייבחר דונלד טראמפ?