לאחר ההצלחה הענקית של ההצגה "אבא" שעולה במקביל ב"בית לסין" על אדם שמתחיל להיות דימנטי, חולה באלצהיימר, וסוחפת כל צופה ללא הבדל מין, דת או גזע, בחר תיאטרון בית לסין למחזר הצלחה נוספת של אותו מחזאי מצליח בצרפת, פלוריאן זלר (1979), והפעם להתמקד בנושא השקרים שבין בני זוג, שיכולים למוטט עליהם עם התגלותם את כל חיי המשפחה, וגם את הבית עצמו, תרתי משמע.

ששון גבאי, שהוא בבחינת האווז המטיל ביצי זהב של בית לסין, מעניק כאן קונצרט של ביצועים במשך שעה וחצי ללא הפסקה וניע עפעף שלו, עם כל השטיקים והמניירות שרק הוא יודע כל כך טוב להפיק. הוא מחזיק את הקהל סביב אצבעו הקטנה, וכדי להפיג את סערת רוחו שלא תגרום חס וחלילה לעליית לחץ הדם בקהל, ישנן הדמויות האחרות, שכל רפליקה שלהן מצחיקה ומפוגגת מתח כאחד.

הצרה הגדולה כיום של כל הדור הנוכחי, המבוגר והצעיר כאחד, היא חוסר היכולת להקשיב. מכאן נובעים כל הניתוקים, ההתרחקויות, הגורמים לשאר בני המשפחה (כאן) לבגוד בבעל, (כאן - האישה היא הדס קלדרון המופלאה, מלאת הקסם והכובשת לב כל צופה ברגישותה); להתרחקות בנם היחיד עד הפיכתו לליצן ומוקיון בהופעתו המגוחכת, לשינוי שמו למילה גסה שלא נחזור עליה, והפיכת אישיותו למשהו המגעיל גם את הוריו. אלעד אטרקצ'י מדגים בסצנה האחרונה שלו את המהפך שחל בקרבו וחזרתו לנורמליות בכישרון עצום של רגשות והבעתן; להופעת השיפוצניק הכביכול פולני, בהופעה מהממת של גיל ווסרמן, כאשר כל משפט מפיו בשפתו העילגת של עובד זר, הוא מדגדג את כל בלוטות הצחוק של הקהל ומעניק גם הוא רגעי הפוגה מהתקפי הזעם או הריגוש של גבאי.

רפי תבור כשכן הפולני האמיתי, עם כל הגינונים הדרושים, הוא ממש האלטר-אגו של ששון גבאי, והדיאלוגים בין שניהם הם מעדן נדיר, מתוך ההרמוניה הנוצרת בין התנהגותו של גבאי לבין הקלאסיות והאירופיות של תבור. לתבור זו הופעה נפלאה ברצף תפקידיו בתיאטרון בית לסין ובכלל.

ז'יל בן דוד, שכאן אינו נזקק למבטא הצרפתי המקורי שלו, כמאהב של נטלי/ הדס קלדרון, אך עושה הכל באופן מהוקצע ומושלם, ועופרי פרישקולניק כ"אלזה" החברה הטובה והמאהבת של הבעל - סוגרים את מעגל הטיפוסים שמהם נוצרת התסבוכת שלבסוף עם גילוי האמת חוזרים הכל לשפיותם.

בטרם עלות ההצגה שביים בצורה כה אכספרסיבית משה נאור מתיאטרון חיפה, ובטרם נהנינו מתרגומו המוצלח של דורי פרנס שמעניק לטקסט משמעות ישראלית ולא רק צרפתית, נפעם הקהל למראה עיצוב הבמה העשיר והכה מוקפד של גדול מעצבי התפאורה בישראל - סשה לישיאנסקי. אך כגודל ההתפעלות, כך היא גוברת עוד יותר לקראת הסוף, כאשר אז ניכר כשרונו והשכלתו כמהנדס, מתוך ההרס שנגרם לבית כשהכל מתפרק, אבל בצורה יצירתית מאוד. השמיים הם הגבול לכשרונו של לישיאנסקי.

הכל בהצגה מתוזמן כראוי: המוזיקה שערך שאול בסר המעניקה צבע ואוירה נכונה למחזה; קרבות הבמה שעיצב אילן גזית - וכל אלה יחד עם הצוות המוצלח, עושים מהפארסה הלועגת לחולשותיהם של בני האדם מקור לצחוק והנאה לצופים. בלי מסר כבד ומשהו שיפריע למישהו. הכל קליל ונעים, כמיטב המסורת של בית לסין.