ה-24 באוגוסט 1929 הוא תאריך שנחקק בדם יהודי רב בתולדות ארץ ישראל. מה שאירע בתאריך הזה, שבת, י"ח באב תרפ"ט, נודע כטבח חברון. חלק ממה שכונה שנים מאורעות תרפ"ט, עד שנאמני התנועה הלאומית הפלשתינית בקרבנו, העדיפו להעניק לו תיאור נקי יותר: "המרד הערבי".
באותו יום, הסתערו אלפים מערביי חברון על בתי היהודים וביצעו טבח מזוויע באכזריותו. הם לא חסו גם על נשים וטף, וחמושים בסכינים, בגרזנים ובקלשונים רצחו 67 יהודים ופצעו 58. הפוגרום הזה התחולל כשמשטרת חברון המנדטורית, בפיקודו המחפיר של ריימונד קפארטה, אינה נוקפת אצבע.
יהודים רבים ביקשו מקלט בביתו של חבר מועצת העיר חברון, אליעזר דן סלונים, אולי מפני שברשותו היה אקדח. אך הוא לא עשה בו שימוש. במקום זאת, זעק "שלום" לעבר הערבים שהסתערו על ביתו, והם בתגובה ריסקו את ראשו במוט ברזל.
חשוב מאוד לציין, כי כל היהודים שנרצחו ונפצעו כלל לא היו ציונים, אלא בני "הישוב הישן", שהאמינו ביחסיהם הטובים עם שכניהם הערבים. זו גם הסיבה שהישוב הקטן הזה, שהציונות הייתה ממנו והלאה, לא זכה להגנה כלשהי של ארגון "ההגנה". חשוב גם לציין, כי יהודים רבים ניצלו בזכות ערבים מתושבי חברון.
שלושה ימים אחרי הטבח, החליטו הבריטים לחסל את היישוב היהודי בחברון. השרידים הועלו על משאיות והוסעו לירושלים. בית הכנסת "אברהם אבינו" נחרב, בית העלמין חולל. שיתוף הפעולה הערבי-בריטי השיג את מטרתו: חברון - "יודנריין" (אם להשתמש בביטוי השאול מן הטרמינולוגיה הנאצית, האהובה כל כך לאחרונה על כמה מן המאורות הגדולים בחיי התרבות שלנו).
"אידיליה מופלאה" מה פתאום העליתי דווקא עתה את זכר הזוועה הזו? האמת היא שאי-אפשר להימנע מלעשות זאת, נוכח מגמה מסתמנת מצד מי שטורחים להפיץ (בישראל אבל בעיקר בחו"ל, מסיבות מובנות) מצג דמיוני על אודות האידיליה המופלאה שאפיינה את יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל המנדטורית. אידיליה משובבת לב שהופרה - כן, ניחשתם - רק בשל הקמתה של המדינה הציונית.
וכך, קיבלנו רק ביום רביעי שעבר, דוגמה מבישה, לדרך בה מתוארת ההיסטוריה המכובסת של העימות היהודי-פלשתיני. באולפן הפוסט-ציוני של
ירון לונדון בערוץ 10, התארח ד"ר
מנחם קליין (מרצה בבר-אילן, איש שמאל מובהק וממנסחי יוזמת ז'נבה), לרגל צאת ספרו החדש "קשורים".
הוצאת "הקיבוץ המאוחד" שבמסגרתה יצא הספר, תיארה אותו כך (ציטוטים נבחרים): "...לוקח את הקוראים למסע מרתק ברחובות יפו, ירושלים וחברון. המסע מתחיל לפני כ-150 שנה, בימים שבהם יהודים וערבים שחיו בארץ היו שותפים לזהות על-לאומית רחבה ומכילה [...]. עוקב אחר התפוררותה ההדרגתית והכואבת של מציאות זו עד לחורבנה המעשי והסמלי ערב הקמת המדינה".
10 דקות לערך, דיבר ד"ר קליין על החיים האידיליים והמשותפים של יהודים וערבים בארץ (כאשר פניו של ירון לונדון זורחות מאושר), מבלי שהזכיר אפילו במילה אחת(!), ברמז דק שבדקים, כי הרומן המופלא הזה נגדע באכזריות אין קץ, בחברון - אחת הערים שבהן התמקד ספרו.
פשוט, טבח חברון - יוק! וזה לא ב-1948 בעטיה של מדינת ישראל הכובשת-גוזלת, אלא כבר ב-1929.
קליין לא הזכיר במילה, והמראיין כמובן שלא טרח לשאול, כיצד מתיישב טבח יהודי חברון עם התזה הכללית שמבקש הספר לספר לקוראים. לונדון, שרק לפני זמן קצר התבטא בתוכניתו כי "התנועה הציונית הרעילה את היחסים בין יהודים וערבים", לא תהה (כמובן), למה 67 הקורבנות היו לא-ציונים, אלא כולם בני "הישוב הישן", כלומר, מי שכל חטאם היה עצם היותם יהודים?!
מי שמכיר אפילו חלק מהתבטאויותיו של ד"ר קליין, לא צריך להיות מופתע. ב-2004, בהרצאה שנשא במועצת אירופה, בשטרסבורג, ושנועדה לקדם את יוזמת ז'נבה, אמר קליין - כך לדברי חברי כנסת מסיעות שונות שנכחו בהרצאתו - כי "הקמת מדינת ישראל היא קטסטרופה". הוא גם תקף את ההחלטה להקים
גדר הפרדה וטען שעל ישראל להתנצל בפני הפלשתינים על העוול שגרמה להם.
בעקבות הסערה שהתעוררה עם פרסום הדברים, טען קליין, כי דבריו שובשו במזיד. "אני הצעתי בדברי שישראל תעביר לפלשתינים שטח באזור בית גוברין, שעליו שרידי כפרים פלשתינים שנהרסו, ושם יתאפשר לפליטים לשוב ולזכור את הנכבה. נכבה באנגלית זה קטסטרופה".
ההבהרה הזו גובלת בהיתממות, במקרה הטוב. "נכבה" איננה מילה באנגלית אלא מילה בערבית שפירושה "שואה". ואם לשפוט על-פי הפירוש שהפלשתינים משני עברי הקו הירוק נותנים לה בשנים האחרונות (משום מה הם אינם מאמצים את הפרשנות של קליין), כוונתם לשואה, שהקמת מדינת ישראל גרמה לפלשתינים.
אגב, קריאת כמה מאמירותיו של ד"ר קליין (שגם חתם על עצומה התומכת בסרבני גיוס), לא מותירה ספק ביחס למה באמת התכוון באותה הרצאה, דברים שגררו תגובות זועמות מצד שלושה חברי כנסת שנכחו בהרצאה.
הטבח בצפת? יוק! מי שסבור כי ספרו הטרי של ד"ר קליין, הוא בעצם תופעה יחידה, שאין להסיק ממנה מסקנות על מגמה כביכול, לצבוע את ההיסטוריה של יחסי יהודים וערבים בארץ, כאידיליה של דו-קיום, שהתפוגגה רק בשל השפעותיה ההרסניות של הציונות, טועה.
לפני כחודשיים, ושוב באותו אולפן פוסט-ציוני של ירון לונדון (שרק לאחרונה תיאר את הצהרת בלפור כ"מסמך מטופש"), התארח אקדמאי ערבי-ישראלי (לצערי, איני זוכר את שמו), וזאת לרגל יציאת ספרו העוסק ביחסי הרעות הנפלאים ששררו...לא, לא בחברון אלא בין יהודי צפת לערביי העיר.
השיחה באולפן קלחה בנחת, האווירה שתוארה הייתה ממש פסטוראלית, חסרה רק יונה לבנה סמלית שתרחף באולפן. ובדיוק כמו במקרה של ד"ר קליין וההתעלמות המוחלטת שלו באולפן מן הטבח בחברון (לא קראתי את ספרו הטרי, כדי לבדוק אם גם שם אין איזכור לכך), גם במקרה של צפת, לא נזכר אפילו במילה אחת טבח יהודי צפת. יוק!
הטבח הזה אירע ב-29 באוגוסט 1929, כלומר 5 ימים לאחר הטבח בחברון. נרצחו בו "רק" 18 יהודים ונפצעו 80, וזאת מפני שבניגוד לחברון, בצפת התערבה המשטרה הבריטית במהירות והפסיקה את הקטל.
בסך-הכל נרצחו במאורעות תרפ"ט 133 יהודים ו-339 נפצעו. 26 ערבים שנמצאו אשמים ברצח בשני מעשי הטבח הללו, נידונו למוות בידי שלטונות המנדט, אבל 23 מהם זכו לחנינה.
נותרו רק שלושה שהוצאו להורג: שני חברונים וצפתי אחד. הצפתי היה סניטר במחלקת התברואה הממשלתית בעיר, בשם פואד חיג'אזי בן 19. הסניטר ניצל את הגישה החופשית שהייתה לו למקום איסוף הפצועים, ושיסף כמה מהם בסכינו. רבים מיהודי צפת שנרצחו נמצאו קטועי רגליים, ידיים, מנוקרי עיניים ושסועים לגזרים.
חיג'אזי לא שמע כנראה על יחסי הרעות המלבבים בין יהודי וערביי צפת, כפי שתוארו בספר הנדון. יחד עם שני חבריו הרוצחים מחברון, הוצא להורג ב-17 ביוני 1932.
באותו יום פירסמה המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית, שנודעה כ-פ.ק.פ. (ראשי התיבות ביידיש של "פאלעסטינער קאמוניסטישע פארטיי", שכמעט כל מנהיגיה היו יהודים - י.ר.) קול קורא. הוא תיאר את יום הוצאתם להורג של השלושה כ"יום הטרור האימפריאליסטי", יום שבו ביצעה הממשלה "מעשה ברברי של חמס והשמדה".
פ.ק.פ. גם קראה להמוני הערבים לזכור את "הגיבורים והקדושים" ולהתכונן למרד המתקרב. עכשיו קל מאוד לגלות מהיכן שואב השמאל הקיצוני בישראל את השראתו האידיאולוגית. מה הפלא שבשנת 2005 אירגנה
חד"ש-תע"ל (היום חלק מהרשימה הערבית המשותפת) תהלוכה בעכו, בהשתתפות כ-150 איש, לזכר שלושת הרוצחים של חברון וצפת.
עכשיו יש להמתין לצאתו של עוד ספר שיספר לנו כי מסגד חסן בק ביפו היה מצפה כוכבים פלשתיני, שהציונים התנכלו לו.
