במוצאי-שבת, 17 בינואר, בשעה 7, אישר הש"י סופית: "חיילים בריטים מצאו שלושים וחמש גוויות על השביל שבין הכפר אל-ג'בעה לכפר צוריף, בהר-חברון." אחרי זמן-מה קלטו אנשי הש"י שיחת-טלפון בין שני מפקדים ערבים: "היחידה היהודית שהושמדה עמדה להגיש עזרה לכפר-עציון. כנראה אין די כוחות בכפר-עציון, והוא לא יחזיק מעמד בהתקפה נוספת." יהושע פלמון, איש המדור הערבי בסוכנות, נפגש בלילה ההוא עם שייח' עבד-אל-רחמן אל-עזי, ששלט על עשרים כפרים באזור בית-ג'וברין. השייח' סיפר: אתמול נתקלו רועים ערבים בקבוצה של שלושים עד ארבעים יהודים שחשו לגוש-עציון. הרועים רימו את היהודים, הראו להם דרך אחרת והזעיקו את כל תושבי הסביבה. היה קרב. היהודים, שנפלו עד אחד, נלחמו בגבורה. בייחוד אחד מהם, שחור שיער.

ידיעות אלה חתמו את הפרשה שאפשר למצוא בה את כל מאפייני הטרגדיה הקלאסית: קטסטרופה שאין מפלט ממנה; קרב חסר-סיכוי מול אויב פרא ואכזר: חטא ההיבריס (גאווה); כישלון, המוביל אל כישלון גדול ממנו: לחימה עד טיפת הדם האחרונה; בדידותם של ההולכים למות: חוסר ודאות, המזמין כמה גרסאות; הסתרת ליקויים. במלחמת העצמאות היו פרשיות-גבורה רבות שסממנים טראגיים נמסכו בהן. בפרשת הל"ה נמסכו כולם.

ב-14 בינואר 1948. כשנהדפה ההתקפה על גוש-עציון, חשש עוזי נרקיס מהתקפה נוספת, דרש ממטה-המחוז לחזק את הגוש בנשק ובתחמושת, ולא נענה. הוא סיפר: "יגאל ידין סירב להאמין שהערבים נסוגו בלי להשאיר נשק ותחמושת בשטח, לכן לא נטה להיענות לדרישותיי לתוספת ציוד לחימה." הרופא המקומי אמר שסכנה נשקפת לחיי הפצועים ושיש לאשפזם מיד בבית-חולים, או להביא אליהם מיד ציוד רפואי ומנות פלסמה. בשעה 20.30 בערב, מיד אחרי הקרב, הודיע נרקיס באלחוט לצבי זמיר ולשלום דרור: "בִּרְבדים יש שלושה פצועים קשה שאי-אפשר לטפל בהם. שִלחו מהר אמבולנסים." ב-20.45 שלח מברק נוסף: "מצב הפצועים קשה מאוד. רבדים נשארה כמעט בלי אנשים. האם אפשר לשלוח תגבורת של אנשים עובדים, להשלמה למשק? חובה לשלוח אמבולנס עם צבא הלילה לכפר-עציון. דוח מלא על הפעולה תקבלו יותר מאוחר." ואחרי חמישים דקות: "חוסר ניכר בפרודוקטים לכל המשקים. שילחו מיד שיירה עם פרודוקטים. מה עם האמבולנסים? יש פצועים קשה מאוד. שילחו במהירות האפשרית." ב-23.25: "אם לא יישלח אמבולנס לגוש ימותו הפצועים קשה. מורגש חוסר בחובש. מה עם צוובנר?¹ השתדל לשלוח תחבושות אישיות." ואחרי חצות: "ענו תשובה מהירה בעניין האמבולנס. אני מחכה לתשובה והפצועים הולכים למות."²

באותו ערב דיווח מפקד ירושלים, ישראל עמיר, למטה הכללי, ש"הבחורים על הגובה והפילו עשרות ערבים"; שהבריטים הבטיחו לשלוח אמבולנס צבאי למחרת בבוקר ולהביא את פצועי גוש-עציון לבית-חולים בירושלים; שלדעתו תתחדש ההתקפה על הגוש ביתר-שאת; שהוא שולח לגוש מחלקה שתצא מירושלים ברגל עוד באותו לילה, ותביא תרופות לפצועים ותחמושת ללוחמים. ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, הורה לעמיר במברק להטיל על מחלקה זאת לפוצץ גשרים בין כפר-עציון לחברון, והודיע לו שהפלמ"חניקים מהנגב יפוצצו גשרים בין חברון לבית-ג'וברין, כדי להפריע לתגבורות של ערבים לבוא להר-חברון. אם ימשיכו הערבים לתקוף – כתב גלילי – על עמיר לשלוח אנשים, בו בלילה, לתקוף כפר ערבי, בין ירושלים לגוש-עציון, כדי לרתק את האויב. מחלקת חי"ש תישלח מן השפלה לירושלים למלא את מקום המחלקה שתצא לגוש. ואכן, באותו לילה הורה גלילי למפקד חטיבת "אלכסנדרוני", דן אבן, לשלוח מחלקה לירושלים.³ מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, אליהו סלע (רעננה), שאחדים מן הל"ה היו פקודיו, אמר אחרי שלושים ואחת שנים: "המברקים והתשדורות מגוש-עציון היו היסטריים ועשו רושם קשה בירושלים. למברקים אלה היה חלק מכריע בחיפזון בהכנות ליציאת הל"ה." גם ראש אגף המבצעים במטכ"ל העיד: "מברקי נרקיס עשו רושם בתל אביב."⁴

ביומן כפר-עציון נכתב ביום ד', 14 בינואר: "בשעות הערב. בשוך הקרב, הובאו תשעה פצועים ממקומות שונים, חלק מהם במצב קשה, למרפאת כפר-עציון. הרופא המקומי הגיש להם עזרה ראשונה כמיטב יכולתו, אך לא יכול לתת להם את הטיפול הדרוש, מחוסר מכשירים וסידורים מתאימים לניתוחים דחופים. המטה בירושלים נתבקש לפנות לצבא בדבר הוצאת הפצועים והעברתם לירושלים. אנשינו יצאו לשטח הקרבות לחפש שלל. הם הביאו שלושה רובים ישנים. אומנם שכך הקרב, אך בלב הכול מכרסם הספק: 'האם לא ישובו מחר?' ידיעות שונות מחזקות את ההשערה. האנשים דרוכים על משמרתם. תוגברו המשמרות בעמדות ובמשלטים. בנות החי"ש באו גם הן להשתתף בשמירה בעמדותינו, כדי לאפשר לחברים לנוח ולהחליף כוח ליום המחרת."

דב קנוהל מכפר-עציון כתב ביומנו: "לאחר המתיחות בכל שעות היום, עומדים האנשים עכשיו דרוכים וערים למתרחש. לא קלה העמידה הזאת. העיניים נעצמות והגוף הלֵאה נכסף למעט מנוחה, אך עליך להיות ער ולצפות בקטע שלך, עד בוא תורך לנוח... קרו לנו ניסים היום. האם נוכל לעמוד כך ימים רבים? והעזרה מאין תגיע?... פתאום הנך מרגיש בצל הנע ומתקרב. נשמעת הסיסמה, מופיע המא"ז ומוסר הוראות לשמירת הלילה. הוא מזהיר כי אם בשעות הלילה האחרונות תתקרב קבוצת אנשים בדרך הראשית אין להיבהל ואין לפתוח באש. ייתכן שתגיע תגבורת מירושלים. למשמע הבשורה רחב הלב. אכן לא בודדים אנו. חשים לעזרתנו."⁵

לא רק בשל קריאות-העזרה הבהולות של המפקד בן העשרים ושלוש (עוזי נרקיס), שכל האחריות על ביטחון הגוש ועל חיי הפצועים רבצה עליו, אלא גם בגלל דיווחים היסטריים של עיתונאים, היה נדמה שגוש-עציון ייפול אם לא יקבל תגבורת מיד. למחרת ההתקפה, ב-15 בינואר, התפרסמה בידיעות אחרונות כתבה: "משעות הבוקר המוקדמות החלו אלפי ערבים להתרכז בסביבות גוש-עציון ולהטיל מצור על ארבעת הישובים היהודיים שבהרי-חברון... לפי ידיעות ממקורות ערביים הכריזה הוועדה הלאומית בחברון על גיוס כללי למלחמה נגד היהודים, וכל הגברים נצטוו לצאת להרים. גם מבית-לחם, וכפי שמוסרת העיתונות המצרית היום, גם מירושלים ומכל הכפרים שבסביבה יצאו לוחמים להרי-חברון."⁶

נראה ש"המקורות הערביים" האנונימיים ראו מהרהורי ליבם, או שיקרו בכוונה.

הקריאות לעזרה מהגוש הדאיגו את צמרת הביטחון. לא רק גוש-עציון שיווע לתגבורת. אך מצבו היה החמור ביותר. עוד לפני 14 בינואר דרש הפיקוד-העליון ממפקדת-המחוז לשלוח שיירה אל הגוש, כדי להעלות את המורל של תושביו ולהפריך את הטענה שהם מופקרים. צבי זמיר סיפר ש"הרופא של הגוש אמר: 'הֲביאו מיד פלסמה! הרעיון היה שהאנשים יגיעו לגוש, ייצאו ממנו לפשיטה, יכו בערבים, יתנו לישובים אורך-נשימה ויחזרו לירושלים."⁷

ב-14 בינואר, יום ההתקפה על גוש-עציון, שלח ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, את הטייס יצחק הננסון לסיור-מודיעין מעל לגוש, במטוס אר.וה.דה. 13. הננסון חג בשמי הגוש בשעה 15.40, תוך כדי התקפת-הנגד של הפלמ"ח. בדוח שלו כתוב: על הכביש הראשי נראו עשרים וארבע משאיות, ולידן כמאתיים ערבים: ריכוזי ערבים נראו על הגבעות; יריות רבות נורו על המטוס.⁸ באותו ערב הוכרזה כוננות מבצעית עליונה בש"א.⁹ אנשי טייסת א' נאספו בבית-הספר לפעילי ההסתדרות וקיבלו תדרוך מיגאל ידין (לשירות האוויר היה מטה משלו, אבל ידין פיקד למעשה על ביצועיו). חמישה מטוסים – מחצית מהכוח האווירי של היהודים בימים ההם – היו אמורים להשתתף במבצע. בוריס סניור (מדרום אפריקה) ואלי אייל (מהפלמ"ח) היו אמורים לירות במתנפלים ממקלע, ולזרוק עליהם רימונים מה"טייגרמוט"¹⁰ הדו-מושבי, כדי להסיח את דעתם משני מטוסי-התובלה – ה"אוסטר" של יצחק הננסון (מקלוב התעופה) ועזר ויצמן (שהשתחרר מחיל-האוויר הבריטי), והאר.וה.דה 13. של יעקב בן חיים (בלק הפלמ"חניק) ופסח (פוסי) טולצ'ינסקי (מתנדב אמריקני), שיצניחו תחמושת וציוד צבאי ורפואי לכפר-עציון. אם יגלו הבריטים את הטייסים בשעת-מעשה, עליהם לשנות כיוון, לנחות בבארות-יצחק, לנקות את המטוסים מכל סימן מרשיע, ולחזור לתל אביב בהתגנבות-יחידים. את הדלק מתל אביב לבארות-יצחק יביא אדי כהן (אמריקני) במטוס "טיילורקראפט" דו-מושבי. אם לא יוטל הציוד הצבאי בגוש-עציון, מסיבה כלשהי, על הטייסים להשאירו בבארות-יצחק ולחזור "נקיים" לתל אביב.

בחסות החשכה הוגנבו מתחנת-רדינג לשדה-דב – סטנים, תחמושת, רימונים ונפצים. ב-15 בינואר, בבוקר השכם, יצאו הטייסים, אנשי מטה ש"א ונציגי המטה הכללי, בשיירת מוניות, לשדה-התעופה. לאנשי הצבא הבריטי ששמרו בשדה-דב ובסביבה אמרו האורחים שהם יוצאים לטיסות שגרתיות של ספורט, אימונים וסיור. ליד שער שדה-התעופה עמדו זקיפים סנגליים בכוננות-ירי. היהודים השמיעו את הסיסמה – שהייתה ידועה להם – והשער נפתח. הטייסים המריאו בחושך, ברוח עזה, וספגו מכת-קור במושבים הפתוחים, על-אף לבושם החם. אייל ניסה את המקלע: הכלי ירה כדור אחד ונעצר, מפני שהשמן קפא. לשווא ניסה לספר על התקלה לסניור: צינור-הדיבור לא פעל, וגם שפה משותפת לא הייתה להם. אייל לא ידע לדבר אנגלית, סניור לא הבין עברית. שלושת המטוסים טסו במבנה, והייתה זאת טיסת-המבנה הישראלית הראשונה. המפקד, סניור, טס בראש. מכשירי-קשר לא היו לטייסים, והם אותתו זה לזה בתנועות מוסכמות. עננים נמוכים כיסו את הר-חברון. סניור מצא "חור" בעננים וצלל אליו. אייל החזיק בידיו שני רימונים וחיפש ערבים על-רקע הסלעים שהלבינו באור השחר. ה"טייגר" חלף על פני השטח, בטיסה נמוכה מאוד. איש לא נראה.

"מטוסי-התובלה" זרקו את החבילות לחצר של כפר-עציון. עזר ויצמן ראה למטה את האנשים המנפנפים בידיהם ואת הצמיגים שהוכנו לבלימת מכת-הנפילה, וזרק את הארגזים. אחדים מהם התפוצצו. חלק גדול מהתחמושת ורבים מהכלים יצאו מכלל שימוש.

כשהתחיל מטוס התובלה השני בסיבוב השלישי של הטלת הציוד, אמר טולצ'ינסקי לבן-חיים: "יש לנו אוסטר בריטי על הזנב."

"דחפתי את המטוס קדימה והסתלקנו," סיפר בן-חיים. "עברנו מעל צוריף. נאמר לנו להטיל רימונים על כפר זה אם נעבור מעליו. אמרתי לפוסי: 'זרוק את הרימונים.' הבחור לקח רימון. צעק 'על החיים ועל המוות,' הוציא את הנצרה והשליך. כך נפטרנו משלושת הרימונים. היינו בגובה אלפיים רגל: רימון מתפוצץ אחרי ארבע שניות. הפניתי את הראש וראיתי רימון מתפוצץ באוויר. תחתינו. שאלתי את פוסי, 'מה קרה עם הרימונים האלה?' והוא השיב. 'שמע. זה רימון-יד. זה מתפוצץ תחת המטוס.'"

סניור ראה שה"אוסטר" הבריטי רודף אחרי המטוס של בן-חיים ואחר-כך משנה כיוון למזרח, ואותת להננסון לטוס לבארות-יצחק. הטייסים נחתו בבארות-יצחק ו"ניקו" את מטוסיהם. לפתע שמעו זמזום מטוס. "המחשבה הראשונה הייתה, מטוס-סיור בריטי," סיפר אייל, "אבל היה זה מטוס-המכלית של הש"א. כל צוות חטף את הג'ריקן שלו, תידלק מהר את מטוסו והמריא לתל אביב".

טייס ה"אוסטר" הבריטי דיווח למפקדיו על מה שראה בשמי גוש-עציון, והשלטונות הודיעו שאם בעל המטוס החשוד לא יסגיר את עצמו יושבתו כל מטוסי היהודים. "הוחלט שאחד מאתנו יסגיר את עצמו," סיפר עזר ויצמן. "דיון קצר... הוציא מכלל חשבון את חבריי היקרים: בוריס הוא דרום-אפריקני ובעל רישיון-טיס אזרחי, שחבל לאבד אותו. אלי פיינגריש (אייל) כבר ישב בלטרון. יש לו 'תיק' ויאסרו אותו שוב. פוסי, חלילה, הוא עריק מהצבא האמריקני. בלק הוא קליינט מ'השבת השחורה' של לטרון וכבר בילה ברפיח. איצ'ה (הננסון) בעל רישיון-טיס אזרחי. בקיצור, עוד לפני שקראו בשמי כבר ידעתי ש'התנדבתי'.

"עם התקווה הקטנה שאין לי תיק¹¹ אני דופק בדלת, נושא איתי שתי שמיכות ומכריז: 'אני הטייס הזה.' שולחים אותי אל המשטרה ברחוב השחר. אני מבלה שם לילה לא כל-כך נעים, ובבוקר מודיעים לי שמיד ייקחו אותי למשטרת יפו... הודעתי: 'לא. ליפו לא!' המוסדות התארגנו, והוציאו אותי לחופשי."¹²

בחדשות-הרדיו הודיע הקריין כי שם הטייס החשוד הוא ויצמן, וכי בחיפוש אצלו לא נמצא דבר. העיתונים הערביים כתבו: פרופ' חיים ויצמן טס מעל גוש-עציון.

"יום לאחר ההתקפה על הגוש נעשה ניסיון להצניח אספקה ממטוסי 'פרימוס'." סיכם לימים, עוזי נרקיס: "הטייסים היו חסרי-ניסיון. חבילות הכדורים וסוללות-הקשר התנפצו ותוכנן התפזר לכל עבר. רק הציוד הרפואי נחת בשלום. בעקבות זה, ובעקבות לחץ שהפעלתי, החליט מפקד הגדוד השישי, צבי זמיר, לשלוח מחלקת-תגבורת לגוש-עציון המנותק והנצור. נבחרו שלושים וחמישה לוחמים¹³ מן המעולים שבירושלים, בפיקודו של דני מס, אשר הכיר היטב את הגוש ובעיותיו."¹⁴

מסעות ברגל לגוש-עציון, מירושלים ומן השפלה ובחזרה, היו חלק מתוכניות-האימונים בקורסים של הפלמ"ח והחי"ש, לפחות מתחילת שנות הארבעים. סיפורים וצ'יזבטים התהלכו על מסעות כאלה שהצליחו ועל מסעות שנכשלו. בינואר 1948 סברו המפקדים שמסע כזה אינו כרוך בסיכונים מיוחדים, על-אף ההתקפה הגדולה על הגוש, שהייתה זה-עתה, ועל אף הידיעות המודיעיניות על התארגנות הערבים באזור. חודש לפני כן, בדצמבר 1947, זמן-מה אחרי אסון "שיירת העשרה", הוטל על מנחם גרוס (גורן), מפקד קורס מפקדי כיתות שהתאמן בהר-הצופים, לתכנן מסע ברגל של מחלקה מאנשי הקורס, מבית-צפפה לגוש-עציון. המחלקה הייתה אמורה להביא נשק למפקדי-הכיתות שהתאמנו בגוש-עציון ונתקעו בו, ולחזור איתם לירושלים. גורן העריך את משך המסע בשש או שבע שעות, והמתכננים התווכחו מתי רצוי לצאת לדרך: בשעה 7 או בשעה 9 בערב, לאחר שרוב הכפריים כבר מכונסים בבתיהם. המסע בוטל מפני שרוב מפקדי-הכיתות מהגוש הגיעו לירושלים בשיירה שפרצה את הדרך.¹⁵

ב-2 בינואר, אחרי שנפגעה "שיירת-השניים", שלח קצין-המודיעין של גדוד "מכמש", מוש (משה) זילברשמידט'¹⁶ את הסמל אורי גביש לבדוק דרכים חלופיות אל הגוש.¹⁷ מפקד-המחוז, ישראל עמיר, קרא ללשכתו את המטה הקרבי המצומצם, שהמג"דים צבי זמיר, שלום דרור וזלמן מרט נמנו עמו. דרור סיפר: "סוכם להוציא מחלקה. קבענו תוכנית וציר-תנועה, מעין-כרם דרך הרכסים לגוש-עציון, וציר אלטרנטיבי מדרום, דרך הרודיון. מרט נתן כיתה ואני נתתי כיתה מהפלוגה של אברשה טמיר. קבענו תקן של תחמושת וציוד. מקום הריכוז היה סמינר בית-הכרם."¹⁸

איש מהמג"דים לא ויתר על מחלקה שלמה. לכן נשלחה למשימה לא מחלקה אורגאנית אלא יחידה מקובצת. הפלמ"חניקים באו ממעלה-החמישה, מקריית-ענבים וממלווי-השיירות. וגם אנשי-החי"ש באו מיחידות שונות. המפקדים ביחידה המקובצת לא הכירו זה את זה. וגם לא הכירו את כל פקודיהם. מפקד היחידה, דני מס, מונה יומיים לפני כן לסגנו של צבי זמיר, מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח. הדאגה לגורל הגוש, שהיה קודם בפיקודו, לא נתנה לו מנוח. מצפונו הציק לו: פקודיו לוחמים בחזית והוא "בעורף". החשש פן תתחדש ההתקפה על הגוש, ולחבריו לא יהיו די נשק ותחמושת, הטריד אותו יומם ולילה. הוא ידע היטב כמה אין הגוש מוכן למלחמה.

לא דני מס הוא שהחליט לשלוח את היחידה למבצע (אף שהייתה לו, כנראה, השפעה על ההחלטה). אבל הוא היה האיש בעל הסמכות המקצועית העליונה בתכנון המסע ובארגונו, והוא פיקד על ביצועו.

דני מס עלה עם משפחתו מגרמניה לארץ-ישראל, בגיל עשר. בן שש-עשרה הצטרף לאצ"ל, אך אחרי שלוש שנים התנדב לפלוגה ו' של הפלמ"ח שישראל ליברטובסקי הקים אז בירושלים. כמה מחברי אצ"ל ולח"י עזבו את ארגוניהם והצטרפו לפלוגה זאת, ואליהו גולומב הורה לליברטובסקי לשלוח אותם לקיבוץ רוחמה שבנגב, לתקופת מבחן – או להכשרה רעיונית – של חצי-שנה. את דני מס לא שלח ליברטובסקי לרוחמה. הוא העמיד אותו, ואת כמה מחבריו, במבחן אחר, ופקד עליהם להביא אוהלים של אצ"ל, כנדוניה, לפלמ"ח. לפלוגה ו' היו אפוא אוהלים, יותר מאשר לכל פלוגת-פלמ"ח אחרת. ויצחק שדה, שתהה על תופעה זו, שמע את ההסבר מפי ליברטובסקי, חייך ועבר על הפרשה לסדר היום.¹⁹

דני מס היה למפקד-מחלקה בפלמ"ח, וממכתביו (משנות הארבעים) ומסיפורי חבריו, הוא מצטייר כאדם שדיכא את היסוסיו בהחלטות נועזות. ששה ימים אחרי אסון השלושים וחמישה תיאר אותו נועם גרוסמן,²⁰ במכתב ששלח להוריו: "בחור צנוע, חרוץ, אמיץ, תמיד עם חיוך על פניו. הוא היה איתי יחד בכפר-עציון שבוע לפני ההתקפה'²¹ ועבדנו יחד בהגנת המקום. אולי הודות לו החזיק האזור מעמד. היה יושב איתי בערבים, שותה קפה, והיינו משוחחים עד שעה מאוחרת. בחור שבתקופת המאבק ביצע מבצעים נועזים, ולו היה לנו צבא סדיר היה מקבל מדליות על אומץ וגבורה. הוא יצא מאחדים בנס. היה מרושל תמיד בתלבושתו, לא מגולח, אבל איש עבודה. איש שדה. שש שנים שירת בפלמ"ח. השנה צריך היה להשתחרר, ועם פרוץ המאורעות נקרא שוב, ככל בחור. הוא היה המפקד בהא הידיעה ב"הגנה". בחור חמד."²²

המבצע הראשון של דני מס כמפקד היה "ליל-המשטרות". ב-23 בפברואר 1946 פשטו אנשי פלמ"ח על בסיסי המשטרה הבריטית הניידת בשרונה,²³ בשפרעם ובג'נין. התוכנית הייתה לפשוט על כל ארבעת הבסיסים, במתואם, בשעה 1 אחרי חצות, ודני מס פיקד על הכוח שיצא לשרונה. לדברי משה גורן, שהיה אז קצין מודיעין וסיירים ב"הגנה", סברו כמה מפקדים (הוא היה אחד מהם) שתוכנית הפשיטה לקויה, ושיהיה זה נס אם תצליח."²⁴ ההתקפות בשפרעם (בפיקוד עודד מסר) ובכפר-ויתקין (בפיקוד משה בן-דרור) בוצעו כמתוכנן; בשרונה ובג'נין היו תקלות. הלוחמים שיצאו לשרונה קיבלו את הנשק באיחור, ובמצב לא תקין, ויציאתם נדחתה בשעתיים. ארבע היחידות לא צוידו במכשירי קשר, על כן לא תואמה שעת-האפס של פעולת-שרונה עם שאר היחידות, וגם לא בוטלה. מבסיסי המשטרה הניידת של שפרעם וכפר-ויתקין, שכבר הותקפו, נשלחו אזהרות למשטרת-שרונה, אבל דני מס דבק במשימה על-אף האיחור. המחפים ריתקו אליהם את אש הבריטים, הגדר נפרצה והחבלנים נכנסו למחנה, אך אש-החיפוי העיקרית לא נורתה: בדרך מקרה השתמשו הבריטים בלילה ההוא באורות-זיקוקין, שנקבעו כאות-נסיגה ליחידות היהודיות, ויחידת-החיפוי, שראתה את האות, נסוגה. החבלנים, שנקלעו לתוך אש, התקדמו אל המשוריינים הבריטיים בזחילה, פוצצו אותם ונסוגו תחת אש קטלנית, בחיפוי חלש. בחילוץ הנפגעים היו תקלות. הם לא קיבלו טיפול רפואי בעוד מועד; יהודים שהתגוררו ליד שרונה, בקריית מאיר, לא פתחו את דלתות בתיהם בפני הלוחמים והפצועים, מפני שפחדו מהבריטים. אחד הפצועים, שפניו הושבו ריקם, מת מאיבוד דם. מספר ההרוגים היה ארבעה.²⁵

"אם להביא בחשבון את נסיבות הקרב ואת עוצמת אש-האויב, יש לראות מספר אבדות זה כקטן לערך, אולם לנו הייתה זאת אבדה כבדה," כתב יגאל אלון. "אין ספק שהמפקד ואנשיו נהגו, בנסיבות המתוארות, באומץ-לב בלתי-רגיל." אבל אלון גם ציין שהפלמ"ח השתדל תמיד לשמור על חיי האנשים, ושבכל מבצעיו המסוכנים עד אז, לא נהרגו חבריו.

את הכוח שנסע לג'נין עיכבו חיילים בריטים, לחיפוש שגרתי. הם לא מצאו את הנשק אבל העיכוב מנע את הפעולה. אנשי-ה"הגנה" כבר ניתקו את זרם החשמל לאזור ג'נין, והכוח עדיין לא הגיע ליעד. החיילים הבריטים שחנו בג'נין איישו את העמדות והפעילו גנראטורים, בהתאם להוראות-הקבע שלהם. שריוניות יצאו לפטרל סביב המחנה. מפקד הכוח, חיים אבינועם, הבין שאין סיכוי למלא את המשימה, מבלי לסכן את פקודיו והורה להם לסגת. מטה-הפלמ"ח ציין אותו לשבח בגלל החלטתו זאת.²⁶

____

[בשבוע הבא: המסע הראשון של הל"ה לגוש-עציון שלא הגיע ליעדו; ארגון ותכנון לקויים של המסע השני – האחרון.]

1. דוד צוובנר (חובש) היה אחד מהל"ה.
2. ארכיון צה"ל, תיק חשמונאי מחוז ירושלים 500.48, 21 בינואר 1948: לקט מברקים והודעות בנושא ל"ה, בית-ספר-שדה, כפר-עציון, ח' חשוון, תש"ל: א"צ, למועצה מיששכר (למטה הפלמ"ח מצבי זמיר): מערכת הפעולות שהתנהלו כתוצאה מההתקפה על כפר-עציון; א"צ, אל הכנסת (המטה הכללי) מאת המועצה: פרטים נוספים על מחלקת התגבורות ששוגרה לכפר-עציון; א"צ, לקט מברקים מגוש-עציון לירושלים מ-14 בינואר; יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 272-271; סדרת הראיונות הנ"ל עם עוזי נרקיס: סדרת הראיונות הנ"ל עם יגאל ידין: סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון: סדרת ראיונות עם צבי זמיר ב-1981-1978.
3. א"צ, תיק "נס גדול" (מברקי הפיקוד העליון), 14 בינואר 1948.
4. סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו סלע (רעננה) ב-18 באפריל 1979; סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין.
5. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, עמ' 131-133.
6. ידיעות אחרונות ה-15 בינואר 1948.
7. סדרת ראיונות עם צבי זמיר.
8. א"צ, דוח טיסה מ-14 בינואר 1948.
9. שרות אוויר.
10. מטוס טייגרמוט דו-מושבי של שירות-האוויר של ה"הגנה". במטוס זה טסו בוריס סניור ואלי אייל ב-15 בינואר 1948 לגוש-עציון.
11. אחרי שחרורו מחיל-האוויר שהה עזר ויצמן באנגליה. ואצ"ל הטיל על בוריס סניור ועליו להרוג את גנראל בארקר. מי שהיה מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל. אך הבריטים הרגישו ש"משהו מתבשל" וביקשו מעזר ויצמן לשוב הביתה.
12. אלי אייל, "התחמושת הוצנחה במרכז כפר-עציון", בטאון חיל-האוויר, ספטמבר 1978. מס' 7 (108), עמ' 19-18: יעקב בן-חיים ואלי אייל, רב-שיח עם ותיקי ש"א ב-28 ביולי 1978: עזר ויצמן ודב גולדשטיין, לך שמים לך ארץ. ספריית מעריב, 1975. עמ' 48-47: סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין.
13. נבחרו ארבעים לוחמים. אבל רק שלושים וחמישה היו בקרב.
14. עוזי נרקיס. ימים אחרונים בגוש-עציון, שם.
15. ראיון עם מנחם גורן ב-17 באוגוסט 1981.
16. לימים מפקד גוש-עציון.
17. ראיון עם אורי גביש ב-4 ביולי 1978.
18. ראיון עם שלום דרור ב-9 בינואר 1979.
19. ראיון עם ישראל ליברטובסקי ב-10 בספטמבר, 1978.
20. מפקד המחלקה בגדור "מוריה" הירושלמי. אחרי חודש וחצי נהרג עם פקודיו בצומת ביתוניה, מצפון לירושלים, בנסיבות דומות (הקרב יתואר בעתיד).
21. ב-14 בינואר.
22. אנדה פינקרפלד-עמיר, למד-הא, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תש"י; ארכיון יד בן צבי, מכתב של נועם גרוסמן מ-22 בינואר 1948.
23. כיום, הקריה בתל אביב.
24. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה גורן.
25. ידידיה אהרון. עמירם בלינקוב. שרגא הר ואריה קסלמן.
26. ספר תולדות ההגנה, 2/2. עמ' 699-697: יגאל אלון, ספר הפלמ"ח א', "מגמות ומעש", עמ' 559-559-558 ראיון עם חיים אבינועם ב-29 בינואר 1978; ראיון עם ד"ר אליעזר מתן ב-18 ביולי 1981.