חֹק וָסֶדֶר

חֹק וָסֶדֶר הִנָּם הַתַּשְׁתִּית לָחֶבְרָה
הֶעֱדֶר חֹק בָּחֶבְרָה כְּגוּף בִּמְאֵרָה
לֹא בִּכְדִּי לָשִׂים מִשְפָּטִים נִצְטַוָּה
הָעָם בַּמִּדְבַּר לִקְרָאת הַשָּלָב הַבָּא
זוֹ רוּחַ הַתּוֹרָה כִּכְתָּבָהּ
נִדְמֶה כִּי שָׂמִים עַל הָאָדָם כְּבָלִים
וְגָם תַּאֲווֹת הָאָדָם מִמֶּנּוּ נִשְׁלָלִים
בְּרָם באין חֹק יחוש הָאָדָם מֻפְקֵר
לָכֵן מֵהֵר לָשִׂים מִשְׁפָּטִים בּמִּדְבַּר
לְקַיֵם דְּבָרוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר
כְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ מִמֶּנּוּ הָאָדָם בּוֹרֵר
הַמִּצְוָה הָאַסּוּר וְהַמּוּתָר וְהַדִּבֶּר
וְדִין וְחֶשְׁבּוֹן אָז אֶל עַצְמוֹ מְשַׁגֵּר
כִּי בְּאֵין חֹק וָסֶדֶר יִשְׂרוֹר הֶפְקֶר
שוׁמֵר נַפְשׁוֹ מִפִּיד שׁוֹמֵר

לקראת ראש חדש אדר

בשבת משפטים לקראת חדש אדר קוראים פרשת שֶׁקָלִים שנמצאת בפרשת כי תשא, שבחדש זה היו משמיעים על השקלים, כלומר מכריזים בכל ערי ישראל שיביאו לבית המקדש מחצית השקל לְגֻלְגֹּלֶת. בארבע השבתות "שְׁקָלִים", "זָכוֹר", "פָּרָה", ו"פרשת הָחֹדֶשׁ" ידועות בשם "ארבע פרשיות": שזמניהן מלפני ראש חדש אדר (בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת- מלפני ראש חדש אדר שני) ועד לפני ראש חדש ניסן. מכאן נוקבים בשם הפרשה משפטים ומוסיפים פרשת שקלים. למעשה פרשה משפטים עוסקת בחוקים שעל ישראל לקימם בארץ ישראל, אחרי כיבושה מידי עמי כנען. וכפי שמשתמע מלשון הפרשה גם ההכרזה על השקלים נעשית כשבית המקדש קים או לאחר שיוקם. כי מצווה העם להביא לבית המקדש את התרומה של מחצית השקל לְגֻלְגֹּלֶת. לית מאן דפליג שאין מדובר בתקופת המדבר שזה עתה קבלו בני ישראל את עשרת הדברות בהר סיני. גם מתוך עיון במשפטים בהם מדובר, ניתן להבין כי כאשר אדם יושב בביתו בארץ כנען וקונה לו עבד עברי, עליו לראות בו עוֹבֵד ולא עֶבדֶ, עבד שמכר עבדתו לתקופה של שש שנים. ובעבודה של שש שנים פורע את חובו לאדונו שבגין החוב נמכר לו. בין יתר החוקים יש כאלה שהם גם מתיחסים לתקופת ההליכה במדבר ובכל מקום שם ימצא העם למשל כשנאמר: מכה איש ומת מות יומת (כא/יב) או, וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (כא/יד). כלומר, אם הדבר קורה גם במדבר זה הדין, אם ימלט העברין ויחזיק בקרנות המזבח, לא יעזור לו: מעם מזבחי תקחנו למות. גם אדם מכה את עבדו או את אמתו, שהם רכושו, ומת נָקֹם יִנָּקֵם (כא/כ). אלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשולחן הערוך ומוכן לאכל ממנו.

התורה שבכתב והתורה שבעל פה

מה קבל משה על הר סיני, שאלה זו נשאלת נוכח העמדה של הַקַּרָאִים
במצרים, אשר ראו שרק הכתוב בתורה שבכתב מחייב את האדם מישראל ולא התורה שבעל פה. ההבדל בין בעלי גישה זו שהיא גישה פשטנית לבין הגישה התלמודית שהיא דישה חקרנית ודרשנית. חכמי המשנה והתלמוד ידעו כי לא די בלקרוא את מה שכתוב בספר התורה. חכמי ההלכה נהגו על-פי התורה בחיי יום יום וחפשו ומצאו דרכים לאפשר קיום מצוות התורה, כדי לקיים חיי יומיום. חז"ל יצרו מסגרת משפטית שענתה בשעתו על שאלות היומיום, מכאן ואילך כל שנקבע מדרבנן, דינו כדין מצוה מן התורה, כי הרי חז"ל מסתמכים על הכתוב ומפרשים אותו לחיי היומיום. בעצם זה לא שונה ממה שנעשה בתקופה המודרנית, הגיעה החברה או המדינה לכלל מסקנה כי כשבית המשפט או חכמי התלמוד עשו ופסקו, צריך ללכת לפי הפסק תקדים שנקרא הלכה לפיה הולכים (פועלים כחוק לא כתוב). הצטברות הדיונים והפסיקה הוו בעצמם קודקס חקיקתי תקדימי לפיו ינהגו אזרחי המדינה. באנגליה קוראים לזה המשפט המקובל ה-Common law וגם מדינת ישראל נהגה תחילה על-פי המשפט המקובל עד שנחקק חוק יסודות המשפט והחיל את ההלכה במקום המשפט המקובל האנגלי. בבוא בית המשפט לישם את ההלכה העברית נוהג לפי חושן משפט שחבר רבי יוסף קארו שחבורו ידוע גם בשם שולחן ערוך. זה שאמר רש"י: שהקב"ה אומר למשה, לא תעלה על דעתך לומר: אשנה להם (לישראל) הפרק וההלכה שתים או שלש פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה. ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו . עליך לשים את זה בפניהם כשלחן הערוך ןמןכן לאכל לפני האדם. הגר"א מוילנא (הגאון רבי אליהו) עמד לכתוב שולחן ערוך, משראה את השולחן הערוך של רבינו יוסף קארו, אמר זה ראה וקדש ורק הוסיף עליו להתאימו ליוצאי אשכנז.

הקב"ה גוזר ומקים ומה האדם?

האם חכמינו נוהגים כמו הקב"ה שגוזר ומקיים האם גם הם גוזרים ומקימים? שאלה קשה היא בימינו ואולי גם בדורות שקדמו לנו בכל תקופת הגלות. בתפילת חנה בשילה שם נאמר בין היתר מפי שמואל הנביא: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילותֹ" (שמואל א ב ג). דברים אלה מכוונים למטיף מוסר ומבקר את האחרים על אי-קיום חוק או על הפרת חוק בעוד קֻפַּת שְׁרָצִים תלויה מאחוריו של המטיף והוא מוכיח מתחזה. זה גם חל על אלה ששמים עצמם, בוחני כליות ולב ומתקשרים עם הכוחות שבמרומים ועם המתים מטה. תורת ישראל שוללת זאת מכל וכל ואף מטילה עונש כבד על המתחזים האלה. יחד עם זה יש יחידי סגולה שהקדישו ימיהם ולילותיהם בעיון ובלימוד התורה, המשנה והתלמוד, וצללו למעמקים ודלו משם פנינים, שאחרים אינם מוצאים אותם, ברם אלה יחידי סגולה והם אינם מציגים עצמם כיודעי הנעלם והנסתר. ברכתם של אלה מחזקת את האדם שמברכים אותו ופותחת בפניו שערי אורה והוא מצליח להגשים מבוקשו. חטאם של המתחזים ומעמידי הפנים כפול ומכופל, כי הם בסתר לבם אינם מקימים את אשר דורשים מזולתם לקים ומצד שני נוטעים אשליה ותקוות שוא בלב זולתם. אין אלה אלא מאחזי עיניים. לא בכדי שאול מלך ישראל בראשית מלכותו קיים את דבר השם והסיר את האובות וְהַיִּדְּעוֹנִים מהארץ (שמואל א, כ"ח 3), וברגע של מצוקה וחולשה הוא פנה אל האובות והידעונים והוא בא אל בעלת האוב בעין דור מחופש. הוא רצה לדעת מה יהא גורלו (שמואל כ"ח). ולא רצה שידעו כי שואל באוב, על כך נענש ונקרעה מלכותו ממנו. הרמב"ם הלך אחרי חז'ל ואמר, כי דברי הידעונים (המעמידים פני יודעים את הנסתר) זה "הבל ורעות רוח". על זה אפשר לצטט דברים מבבא מציעא" "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים" (בבא מציעא קז/ב) (קשוט" אמת בארמית). רק הקב"ה אומר ומקיים שלא כאדם בשר ודם. ביחס לקביעה זו מובאים דברי חכמינו ז"ל בשמות רבה. על התנאים: ברבן גמליאל ורבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שדרשו שהקב"ה שלא כבשר ודם הוא גוזר ומקיים. אחד המומרים חלק על דברי התנאים ואף אמר דבריכם דברי כזב. לדבריו הקב"ה גזר על הפסקת מלאכה בשבת והוא עצמו נוהג בו כביום חול, מוריד הגשם, מעלה עננים, מזריח חמה ולבנה ומדשן פרות. אמרו לו: רשע וכי אין אדם רשאי להיטלטל בתוך חצרו בשבת? אמר להם: הן. אמרו לו: העליונים והתחתונים הם חצרו של הקב"ה, שנאמר: מלא כל הארץ כבודו (ישעיה,ו/ג) המסקנה שאין האדם יכול להדמות למלאך ולא לנביא כי איננו יודע תעלומות ומסתרות

דַּעַת וּתְבוּנָה וּמוּסָר יֵשׁ לְהַפְנִים טֹל מִתּוֹרַת מֹשֶׁה שֶׁנָתַן לָנוּ אֱלֹהִים
בָּחַר אֱלֹהִים בָּישראל זו במודע כי קבל תורה באמרו נעשה ונשמע
עַמֶּנוּ נִבְחַר מֵהַגּוֹיִים וְלֹא הִתְנַשֵּׂא הַתּוֹרָה זְמִינָה לְכֹל מִי שֶׁבּהּ רוֹצֶה
הֲרֵי הַתּוֹרָה הוּצְעָה לְכֹל הָעַמִּים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְווֹתֶיהָ בְּתֹם וּבְתָּמִים

כֹּל שֶׁנִּדְרַשׁ מֵהָאָדָם לָתֵת אַהֲבָה לְכֹל אָדָם אֲשֶׁר בְּצֶלֶם אֱלֹהִים נִבְרָא
כִּי אֵין אָדָם עֶלְיוֹן וּמְיוּחָס כָּאן רַק אֱלֹהִים נִצְחִי וְלָאָדָם נִקְצַב זְמָן
עָלָיו לְהִזְדָּרֵז כִּי זְמַנּוֹ כָּאן קָצוּב וְכֹל שֶׁנִּצְטַוָּה לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה חָשׁוּב
דַּע הַנִּסִּים תָּמוּ וְלֹא יִתְרַחֲשׁוּ עוֹד רַק בַעֲשׂוֹתֶנוּ הַטּוֹב עוֹלָמֶנוּ יִשְׂרוֹד

וְכֹל אֶלֶּה שֶׁרָאוּ עַצְמָם עֶלְיוֹנִים נֶעֶלְמוּ וְאֵינָם וּבְמַעֲשֶיהֶם נִזְכָּרִים
עוֹשֵׂי טוֹב לְעוֹלָם יִזַּכְרוּ בּפָעֳלָם וְעוֹשֵׂי רָע שְׁמָם יְהֵא לְדִרְאוֹן עוֹלָם
שים חֹק וּמִשְׁפָּט חֲקוּקִים בַּסֶּלַע לְטוֹבַת הָאָדָם וְלִשְׁמִירַת הַטֶּבַע
הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתְּרוּמָה חַבְרוּ יַחַד כִּי הַמִּשְׁפָּט בְּלִי הַתְּרוּמָה לֹא שָׂרַד
נְטִילת חֶלֶק בַתְּרוּמָה כִּנְטִילַת חֶלֶק בַּתְקוּמָה
אֵין לְהַכְבִּיד אוֹ לְהַקֵּל לָתֵת רַק מַחֲצִית הַשֶקֶל