הערת ביניים על המרוץ לבית הלבן

זמן רב עוד עתיד לעבור עד ששתי מפלגות השלטון הקלאסיות בארצות הברית, היחידות בעצם, הדמוקרטית והרפובליקאית, יבחרו את מועמדיהם לנשיאות. זה מחזה בן חמישים ואחת מערכות והאקדחים המעשנים במערכה אחת אינם יורים במערכה אחרת, והסוקרים בצפון - הם עדי שקר בדרום, והנביאים במזרח - הם קוסמי וודו במערב. עד שהמנצחים יתייצבו בוועידה הממנה, ירוצו בראש מנצחים גאים לשעה, ויכשלו, ויקומו על רגליהם, וייאספו אל אורוות האלם, ורק לאחר מכן, כשיוותרו על-כנם שניים שלא הובסו, יתחיל בין הקנדידטים השורדים הזוכים משחק חדש ששמו גם הוא 'בחירות' אבל חוקיו ועמודי השער שלו שונים לחלוטין. על כן יש הרבה סרק בנפח שמקדישה המדיה בארצות הברית -ובעצם בעולם כולו בסיקור הבחירות עד הנה, ויש חשש סביר שכל מי ש'מכסה' את הקמפיין הפנים מפלגתי הזה עכשיו, עובר על איסור עיסוק לבטלה רחמנא ליצלן.

אבל עם זאת, יש כמה וכמה תופעות שיש בהם מידה מרתקת למדי של דרמה, אפילו אנושית. טלו את הקלינטונים. אותה, אותו, את הצמד. ילדי פרחים בעבר. באים בימים כמעט היום. היא גבירה אצילית שנייה במעלה כל ימיה הזוהרים. הוא נשיא ברוך כישרונות וקסם אישי בדמוס. הולך כצל כנוע אך בוטח בעקבות רעייתו למלא תחתיה בבית הלבן את מעמד הגבר הראשון, תרתי משמע, בממלכה. מנומס שהחיים הבזיקו עליו קצת אירוניה. חכם כסוף שיער. ופתע הוא מזהה כי זוגתו הדמו-קפיטליסטית צוברת באורח בלתי צפוי מבוכה מידי טרובדור מזדקן של סוציאליזם נאיבי הנשמע הזוי לא רק בוול סטריט, והוא מזדקף, משנס מותניו, ויוצא חגור חרב חדה לדקר את המועמד ששום מהמר לא שם עליו פרוטה אבל הקלפי הראשונה מחמיאה לו ורואה בו טוריאדור שעוד יפתיע. ביל מפחד. ממי ...? הילארי עצמה היא דרמה. הנשים שאמורות היו לראות בה את שוברת תקרת הזכוכית הפמיניסטית הראשונה במעלה, רואות בה יותר ממסד מאשר אישה, יותר אייקון של המאה העשרים מאשר נציגה של בנות המילניום שאינן מאמינות בפמיניזם נושן אלא בהבסה נועזת של המגדריות התפלה עצמה, והן נסקרות כתומכות רובן בזקן יהודי שאין לו - "ממש-לכאורה" ולא להלכה ולא למעשה - סיכוי להניע את המהפכה עליה הוא מכריז צרודות ונמרצות עד למשרד הסגלגל. וביל מפחד. ונעשה שנון. ונושך. וברני צוחק. ומעיז להיות דז'יגאן בתקשורת האמריקנית, כאילו וושינגטון לא מחכה אלא לליצן מיהופיץ.

המאבק הוא בין האישה הראשונה בבית הלבן לבין היהודי הראשון בבית הלבן, בצד הדמוקרטי כמובן. לא פחות ממרתק. חומר לתחרויות טריוויה לעתיד לבוא.

בצד הרפובליקאי הדרמה אינה דומה אבל היא דרמה. על התפקיד של האיש החזק ביותר בעולם מתמודדים הצפויים הווה אומר, בהגדרה, המאכזבים, מול הבלתי צפויים, קרי בהגדרה, המפחידים. מי לא רועד עכשיו במרחבי הרקע הרפובליקאי? האוונגליסטים מן הטרמפ קארד שבידי דונלד, האצולה הלבנה מפני האספירנטים שאך תמול היו חלק מן האיום של מזי הרעב הדרום אמריקנים על שבעי היבשת, אנשי מסיבת התה שיכורי הרדיקליזציה הלאומנית מפני המועמדים המוכנים להתפשר על עקרונות כדי שיהיה להם בכלל סיכוי לזכות בקולם של הבוחרים הרוצים בנשיא מתקבל על הדעת הממוצעת. יש משהו המזכיר מועדון של דיבייט בבית ספר תיכוני משמים בהתייצבות שורה של מועמדים מול עדשות המצלמה כדי לשכנע, כל אחד בהם על-פי תורו, במספר משפטים שנלעסו בעבורם היטב על-ידי יועצים אסטרטגיים צמאי שכר טירחה, כדי להוכיח שאין כמוהו אמין לחרוץ גורלה של הפלנטה ארץ השואלת את נפשה להינצל מג'יהדיסטים ומצפון קוריאנים ומהשתוללות אקלימית ומנחשולי פליטים. מה זה אם לא מגוחך בסולם עולה עד כדי רצינות מדמיעה..... וכל העולם עוצר את נשימותיו ועוקב מי בחרדה ומי בפטליזם מוחלט אחרי האודישנים האלה בהם מופיעים כוכבים כבים המבקשים למצער שימחו להם כפיים, לפחות כחסד, ומתמודדים על התפקיד הגדול ביותר בעולם. וזה נמשך, ויימשך, עד נובמבר, ואמריקה הגדולה לא תהיה משום כך לרגע קטנה יותר למרות מה שנראה כפרסה דמוקרטית שנכתבה על-ידי סופר עב"ם.

...וצריך להודות, מכל זה ייצא בסוף או תצא בסוף נשיאה או נשיאתה של ארצות הברית. היא או הוא לא יקבעו את גדולתה. גדולתה קדמה להם, ומשייבחרו הם יהיו אמריקה וכוחה יוקרן מהם כאילו הם מקורו. כל מי שיזכור איך נראו כשהתמודדו ויאמר לנפשו שאם כזה או כזאת מוכח בראיות שנראו מכל מסכי הטלוויזיה בתבל ומלואה שהוא או היא פגיע, או מגוחך, או מגלומן, או מתחזה, או הוזה, או הזוי ואפשר על כן להתגרות בו, עתיד יהיה להיווכח כי שום נשיא עוד לא יצא מן הקמפיין כמו שהוא נכנס, וכשם שבא בתחנונים להיבחר כן הוא יוצא בעוצמה כנבחר, כי אם היה כקבצן עלוב או משוגע אפילו בצאתו, אמריקה עושה אותו לגדול השועים בבואו.

המחזה הוא אפוא מחזה, והבידור הוא ללא ספק בידור, אבל ראו, הוזהרתם. המשחק האמיתי מסתתר אחריו.