בבִצה הרדודה והטובענית צומחים הנרקיסים ולא בערוגות הפרחים. כאילו חמל אלוהים על המקום הדלוח ההוא ופיצה אותו בפריחה מעונגת כל כך. ואולי כך הם החיים למי שמיטיב לחוש אותם דוגמת כרמית רינצלר אברהמי, ששואפת להוציא את הנרקיסים מסביבתם הדלוחה ועושה להביע זאת בספר שיריה החדש, "נרקיס באגם".
האניגמה הזאת שיצר בורא הפרחים על אזור פריחתו היפהפייה של הנרקיס נמשכת, כאשר באה המשוררת, עוטפת את עצמה באניגמטיות משלה ואומרת:
אִם תָּבוֹר בְּתֶבֶן, אִם תַּחְקֹּר בַּיֵּשׁ
אֶת מַעֲמַקַי אִישׁ לֹא יְגַלֶּה לְעוֹלָם.
כָּל טֶפַח מַעֲטֶה טְפָחַיִם,
כָּל חֹפֶן עוֹטֶה חָפְנַים.
(מתוך "אם תבור בתבן", עמ' 18)
אודה, ניסיתי שלא לקחת על עצמי את ההחלטה ממי היא מסתירה כל כך את עצמה וממי היא בורחת, אך היא עושה זאת בעקביות לאורך הספר, בשירים שחוברים לקבוצה - ואני חש כי היא מסתתרת מעיני ההוא, שהוא גם ההוא הכללי שהיא עומדת מולו, ומול העולם, ומול האור, ומול היומיום שאינה רוצה לחשוף את מערומי נפשה בפניו - ואם הוא אכן האיש שלידה והדברים מתרכזים בו, אזי שמא אינה רוצה לחשוף את מערומי גופה שאולי חיבלו בו השנים. זאת בנוסף למה שמתחולל בתוכה ועושה את מה שעושה לרוחה, ואת האופן שהיא רואה במראת עיניה את עצמה. ולמען הסר ספק היא כאילו באה כדי לחזק את התזה הזאת וכותבת:
אֲנִי בּוֹרַחַת
מִמְּךָ אֶל
תּוֹךְ צְפוּנוֹת לְבָבִי,
אֶל חֹם נַפְשִׁי
חוֹמֶקֶת,
נִמְלֶטֶת
מְאוֹר עֵינֵיךָ
מִקּוֹלְךָ הַמַּזְכִּיר
לִי פַּעֲמוֹנֵי
עָבָר רָחוֹק
אֲשֶׁר נִדְחַק.
(מִתּוֹךְ "נִמְלֶטֶת", עֲמ' 9)
נראה אפוא שחיברה אותם אהבה גדולה, אהבה שציירה לפניה עולם זוהֵר והניחה לה למצוא בה תחושות של חדווה ושל גוונים בהירים ונעימים. והיה אור גם בעיניו של מי שאהבה, של אותו מי שנטעה בו תקווה גדולה לעתיד זוגי ורוד ומלא אהבה. מה מצא אותה, את הכותבת לכאורה, שהשתנו בה הדברים עד כדי כך שהם גורמים לה להימלט מעיני האיש שאהבה? האם כיזבה כל כך, הכאיבה כל כך, ציערה כל כך? האם ברוב אהבתה אליו היא שואפת להרחיק עצמה ממנו, לפחות מבחוץ? כי יש בה עכשיו זרמים שגורמים לה להסתתר ממושא אהבתה - שהם אותה השפעה ישירה של הסתכלותה שלה על עצמה.
כָּל חַיַּי
בָּכִיתִי עָלֶיךָ,
כָּל חַיַּי אֶבְכֶּה,
עַל שֶׁלֹּא הִצְלַחְתָּ
לְהַגְשִׁים אֶת
חֲלוֹמוֹתֶיךָ
בִּנְהִי זָעִיר
שֶׁל קִיּוּם
מִינִימָלִי שֶׁל
טוֹב, שֶׁל
בֶּכִי רָטֹב
הַמַּבִּיעַ חִיּוּךְ
מִתְגַנֵּב, גָּנוּב
וְשִׂמְחַת חַיִּים
שֶׁאָבְדָה לְךָ.
(מתוך "כל חיי", עמ' 14)
והנה היא מגיעה: ההאשמה העצמית הגדולה. היא באה אולי כרגיל לצד החמלה שהיא חשה על זה שגרמה לו, לפחות לדעתה האישית, את כל אלה. זה שלדעתה נגזלו ממנו בעטיה ימים של אור ותחושות של שמחה. כי בצערה היא כותבת דברים שלא היא גרמה להם, שלא היא זו שיכולה לגרום להם אלא אותו בורא ציני למדי, שיודע לברוא אגמים זוהרים, כשם שהוא יודע לברוא ביצות דלוחות ודווקא שם להפריח נרקיסים, ואלה אינם אלא כאותם נסיכים יפיפיים שהחמיצו בלידתם את ארמון מלכותם והם זוהרים תוך היותם כואבים על צמיחת עצמם באותה בִּיצה שהפכה בהכרח להיות ממלכתם.
ולמה אני מרחיב בעניין הנרקיסים? כי אני שואל אם היא רואה עצמה כמו אותם נרקיסים הלכודים בתוך בִּיצה נפשית, אבל משתוקקת לזהור למענו - אלא שכאשר שהיא מביטה לתוך המראה ומצפה לראות נרקיסה היא רואה רק את בבואתה כפי שזו נראית בעיניה? האם האניגמה שהעמידה לפנינו מפצחת את עצמה משיר לשיר שהיא כותבת, אולי מתוך רצון לא מודע כל כך להיות מפוצחת, ברורה ובהירה, ידועה ומוכרת? להיות גאה ובלתי נסתרת?
לְשָׁוְא תִּשְׁתַּקֵּף לָהּ בבואתי
בְּמַרְאַת הַיּוֹם וְהֶעָתִיד,
אֲנִי כְּמוֹ בְּעַלְמָא
מְנַסַּחַת אֶת הַמִּלִּים,
(מתוך "עטרת ראשי", עמ' 24)
כך היא חשה ופונה אליו במין אמירה שלעתיד לבוא:
כְּשֶׁתֵּאָסֵף אֶת דִּמְעוֹתַי
ואָנִי, עָדִין אֵיתָנָה בְּדַעְתִּי.
אַל תִּבְכֶּה אִישׁ יָקָר שֶׁלִּי,
אֲנִי חֲזָקָה לֶאֱחֹז בְּחַיִּים
בְּכָל עֲצַמְתֶּם וְיָפִים.
רוֹאָה אָנֹכִי, כֵּן רוֹאָה
הִנְנִי אֶת יֹפִי הָאֲגַמִּים,
אֶת צְהֹב וִיְרֹק הַפְּרִיחָה
עַל זוֹ הָאֲדָמָה...
אַל תִּבְכֶּה, אָנָּא מִמְּךָ,
אַל תִּבְכֶּה.
(מתוך "אל תבכה", עמ' 27)
אומר שבין השירים האלה שזורים גם שירים שונים: שירים שמוקדשים לאחרים, שירים שהם אמירה פוליטית, כמו גם שירים וקטעים לאם האהובה ולבית שגדלה בו. אלא שאני נאחז בשירים האישיים כל כך, באלה שנוברים בעזרת ידיה שלה בנשמתה ומגיעים אלינו הישר משם ומותירים אותנו תוהים, עושים אותנו כמי שמצותתים לה באותה רשות שהיא העניקה לנו עם פרסום ספרה, ובאופן בו כתבה אותו. נראה שזה מביא לה הקלה, מעתיק אבן מעל לבה, מאפשר לה לשאוף אל מעופה של ציפור. כך היא רוצה להיות בנפשה, כמוה כאותה ציפור הדואה על הרוח ומצחקקת צחוק בלתי נראה מעונג מעופה.
רוּחַ לַצִּפּוֹר
שֶׁהָיְתָה לִי אֶרֶץ דְּרוֹר,
רוּחַ שְׁטוּת
הֲסָרָה בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם
כְּשֶׁצַפְרִירֵי אוֹר
נוֹשְׁקִים לְשִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן,
כַּדּוּרִים שֶׁל בְּדֹלַח
מוּעָפִים גָּבוֹהַּ
בָּאֹפֶק,
יֶלֶד קָט מַפְרִיחַ בָּלוֹן.
(מתוך "רוח לצפור", עמ' 61)
צפרירים נושקים את הזגוגית בחלון. אור נשפך והעולם נראה כאותו ציור שנמרח בצבעי פסטל. שיר פנימי שנעור בה עם בוקר בהקיצה מתוך שינה חסרת חלומות ונעימה. תיאור שהוא תקווה ורודה ואידילית שאינה בת קיימא. איזו תשוקה של הנפש, אדם שרוצה לצאת מתוך עצמו, שמקווה לעתים כי מציאות חייו אינה אלא חלום שהוא צפוי להקיץ ממנו.
ועם ההשתפכות הזאת של הנשמה, עם ההתקפלות הזאת של הלב, איך אפשר לסיים בלי לחזור יחד עמה לבית אבא. הן בדם הלב נכתבו שיריה. כי בשונה ממה שהבאתי עד כה מתוך הספר, ומבלי להיתפס לתחושת האהבה שלה ומעוצם תחושותיה, איך אפשר לסיים את הרשימה בלי אחד הקטעים הנוסטלגיים האהובים עליה בוודאי, המנחמים על-אף הכול. הן אל הזיכרון הזה אנו נַסים גם כעבור הרבה שנים, כאשר קשה עלינו יומנו. אלה הם קטעים מעטים וקצרים הכתובים על ידה בפרוזה לירית, או שמא זו שירה בפרוזה, והם פולשים כאן ושם בין דפי הספר כאשר דמויות הוריה האהובים מול עיניה וריחות ביתם, שהיה פעם ביתה, עולים באפה:
בְּטֶנֶא יָרֹק, בְּפֵרוֹת יְקָרִים, לְזֵכֶר אֶרֶץ הַתְּמָרִים וְהַסִּילַן, שָׁם הוֹתִירָה אִמָּא שֶׁבָּאָה מִיַּהֲדוּת בָּבֶל אֶת כָּל הָרֵיחוֹת, הַנִּיחוֹחוֹת שֶׁל הַזִנְגּוּלָה, שָׁקַרְדָנָה... עוּגִיּוֹת לֶקַח הַפִּצּוּחִים הַטּוֹבִים הִנְצִיחַ אַבָּא לְזֵכֶר אִיסְטַנְבּוּל וּמַכְרִיז בְּשִׁיר טוּרְקִית "אִיסְטַנְבּוּל, איסטנבול!" הַיּוֹם הִתְיַתַּמְנוּ מֵהַיָּמִים הַמַּקְסִימִים שֶׁרַק הַזִּכְרוֹנוֹת יֵשׁ בָּהֶן לִגְרֹם לְ"זוֹלְגּוֹת הַדְּמָעוֹת מֵעַצְמָן" וּלְשִׁיר שִׁיר יָשָׁן נוֹשָׁן שֶׁהָיָה, פַּעַם בֵּית אַבָּא שָׁם רָחוֹק בַּמּוֹשָׁב. (מתוך "טו בשבט", עמ'31)
בואי ועלי בשומת טובה, בואי הרוח ונשבי על פניה. בואי השמש ושפכי עליה אור, בואי ציפור ותני לה לרגע את כנפייך, הניחי לה לאבד את הכבִידה ולדאות. כאב הוא כאב אך כאבה של משוררת גדול יותר, מועקתה עמוקה יותר. אז בוא אוהב וחבק היטב, הזדכך עמה ועשה אותה נרקיס, היה לה האגם. אילו יכולה כך להיות.
(כרמית רינצלר אברהמי: "נרקיס באגם", הוצאת "פיוטית" 2016, 67 עמודים).
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
