בספרו של הנשיא בדימוס
מאיר שמגר "תם ולא נשלם", שיצא זה עתה (בהוצאת
ידיעות אחרונות), מוקדש פרק לנושא הסדרי טיעון ועמדתו העקרונית של שמגר. אמנם, הנשיא שמגר מסתייג ולא אוהב את גל ההסדרים וממליץ על הליכה למשפט, אך דעתו נשארה בעמדת מיעוט כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין המנחה בהרכב של תשעה שופטים (ע"פ 1958/98).
במהלך פעילותי פרקליט פלילי, הן כתובע והן כסנגור, הייתי שותף לעשרות הסדרי טיעון, שהיו בעקרון על-רקע מקצועי טהור ולטובת הציבור כתובע ולטובת הנאשם כסנגור. ברוב המקרים הציבור/התקשורת, לא מודעים לנימוקים הנסתרים המחייבים הסדרי טיעון, למשל: מחסור בראיות, ראיות פגומות, ראיות מלוכלכות או ראיות שגויות.
בית המשפט העליון קבע שעל בתי המשפט כעקרון לכבד עסקות, לסמוך על שיקול דעת הפרקליטות, ורק במקרים חריגים - כאשר העסקה פוגעת בעקרונות יסוד או בסדר הציבורי או פוגעת בפסיקה ובציבור - יכול שופט לסטות מההסדר תוך מתן הסבר בכתב לסטייה. ההסדר עם
שולה זקן, למרות כל הביקורת, היה לדעתי במקום, שהרי אתה מוותר לבורג מסוים במערכת המושחתת כדי למצות את הדין עם עבריין עיקרי וגדול.
לעומת זאת, ההסדר עם
אהוד אולמרט, לפיו שישה חודשי מאסר על עבירה של שיבוש מהלכי משפט ירוצו בחופף לעונש של 18 חודשים בתיק
הולילנד, איננו סביר. הטענה כאילו האיש סבל מספיק, נרדף והמשפט המרכזי נמשך זמן רב, איננו נימוק במקרה של שיבוש. היה מקום להוסיף לפחות חודשיים-שלושה לעונש העיקרי ואת היתרה לחפוף. לא פלא שהשופט
אביטל חן הביע חוסר שביעות רצון ולא אימץ את ההסדר במלואו.
הסדרי טיעון הם הכרח במציאות המשפטית, הן בשל נסיבות עלומות של הפרקליטות, הן בשל הצורך לשחרר את פקק המשפטים, בתנאי שהדבר נעשה במידתיות ובתבונה משפטית. פסק הדין בעניינו של אולמרט - סטייה קלה מהסדר הטיעון ע"י הוספת חודש לעונש המרכזי - אינו משנה מהותית את העונש. עם זאת, הוא שינה מהותית את המסר ששולח בית המשפט לצדדים בהסדר: נסיבות העניין לא חייבו עונש חופף, העבירה של שיבוש עומדת בפני עצמה, דורשת עונש עצמאי ואינה נבלעת או חופפת לעונש אחר.
