שירה מיטלטלת בין אומנויות שונות

השירה - מבט פנימה

אומרים, שהשירה יודעת להביט פנימה, שיש לה סגולה לחשוף אוצרות, מטמונים, שהחיים והשגרה אינם מסוגלים לחשוף. על גדות הירקון, מעבר למים העכורים, מגלה איילה בורטן ניצוצות, שפורצים את השגרה. איילה המשוררת מנסה לצלול למעמקי ההוויה, לחפש אופני הוויה שונים, אופנים הבאים לביטוי במדיות שונות, במוזיקה, בציור, בריקוד - וגם בתיאטרון. המריונטה היא חלק מנשף המסכות.

הנה שיר, שהביטוי המרכזי בו הוא הפנייה לקשר בין הריקוד להבעה האנושית.

אֲנִי לֹא

אֲנִי לֹא רַקְדָנִית/ אֲבָל רוֹצָה לִרְקֹד עַד אֵין קֵץ./ אֲנִי לֹא צִפּוֹר
אֲבָל רוֹצָה לָעוּף לִמְקוֹמוֹת חֲדָשִׁים./ אֲנִי לֹא רוֹפְאָה
אֲבָל מְרַפְּאָה אֶת פְּצָעֶיךָ כָּל יוֹם.

ובהמשך:

אֲנִי לֹא עִוֶּרֶת/ רוֹאָה אֶת הַטּוֹב./ מָתַי תַּבִּיט בִּי/ בְּלִי כָּל הַתַּחְפּוֹשׂוֹת
תִּרְקֹד רִקּוּד בִּשְׁנַיִם/ תָּעוּף אִתִּי רָחוֹק/ בְּמַגָּע רַךְ, שֶׁל נוֹצַת צִפּוֹר.
השילוב בין המדיות מוביל גם לשילוב בין צלילים למילים, בין שירה למוזיקה:

הַמּוּסִיקָה מִתְנַגֶּנֶת/ וְלַתָּוִים יֵשׁ סוֹף
תָּו סוֹפִי./ כְּשֶׁתִּתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתְךָ/ אֶהֱיֶה רְחוֹקָה/ מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים
עַל בָּמָה לֹא מֻכֶּרֶת.

בשירתה של איילה בורטן יש שביל המוליך לצומת דרכים, למקום שבו השבילים מתחברים, ואנו עדים לשילוב מופלא של מדיות, בעיקר ריקוד, מוזיקה וציור. באמצעות שילוב בין אופני ההבעה השונים אנו נסחפים אחר רגשות ותמונות אחר הדינאמיקה של החיים.
שיר הרקדנית, שצוטט לעיל, לוקח אותנו לחיזיון, וזה שיר אחד בשרשרת של תמונות שיש בספר, תמונות שמנסות להכיר לנו את נפלאות העולם, את נפלאות הקשר בין בני אדם. באמצעות המבע של הריקוד אנו לשאבים למבע הפנימי, לכל מה שנראה חבוי ואין לו מילים.

מי שקורא בספרה מקבל סדרה של תמונות, סצנות, הבזקים - ואנו הקוראים מגלים את אמנית המבט הפתוח, המבט המתבונן שמבקש להבין את רזי היקום.

היא משוטטת בשיר, ועולמה של הרקדנית מוביל אותנו להבין את הקיים, היכן המהות, היכן הדברים החשובים, וסחף המחול מנסה להבין את הפשר הנסתר בזמן אמת, שכן המבט הראשוני החיצוני אין בו אלא ריקנות.

השבר גדול כגודל הציפייה, אך מלאכת השיר היא להביט פנימה, לא להרפות, ואיילה בוחנת את כוחה לרדת למעמקי ההוויה, מבטיחה לעצמה לא לסגת. להמשיך את השיח, להידבר, והמחול הוא שביל להבנה בין בני אנוש.

הקשר בין ציור ושירה

איילה בורטן היא גם משוררת וגם ציירת. הנה שיר שיסודו בקשר שבין הציור לשירה, בין הציור להוויה האנושית, וכל זאת כדי להובילנו באמצעות האמנות למבט חודר ועמוק, מתחת לרבדים הנגלים של המציאות.

בְּקַלִּילוּת

"תְּצַיְּרִי,/ כְּאִלּוּ נָגְעוּ אֶצְבְּעוֹתַיִךְ/ בְּכַנְפֵי פַּרְפַּר"/ הוּא אָמַר.
"רַחֲפִי מֵעַל הַקַּוִּים הָאֲפֹרִים" -

המלה "כאילו" יוצאת כאן משוואה בין מצבים, בין הוויות, בין סוגי מבע שונים. ובהמשך יש מגע בין המדיות:

נְגִיעוֹת רַכּוֹת./ בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
זָרַם דָּם בּוֹעֵר/ לִשְׁפֹּךְ אֶת צְבָעַי/ לְכָל עֵבֶר
לְגָרֵד בְּמִכְחוֹלִי הֶחָזָק/ אֶת הַבַּד הַמָּתוּחַ
כְּתֹף פִּרְאִי/ לִשְׁמֹעַ אֶת הַתִּפּוּפִים/ לִשְׁפֹּךְ אֶת חֲמָתִי./ אָסַפְתִּי אֶת עַצְמִי
מְרֻסֶּנֶת,/ מְאֻפֶּקֶת./ לְאַט לְאַט/ מָשַׁחְתִּי בַּמִּכְחוֹל/ מְשִׁיחוֹת עֲדִינוֹת./ הַפַּרְפַּר עָף.

איילה כותבת ומציירת ורוקדת את המילים, וכל זאת כדי להסיר כל מחיצה, לגעת בגרעין החוויה. מעבר לשירה שלה, אנו חשים את הכוח של איילה בורטן לתת דגש לכל נושא המגע בין האומנויות, לכל נושא הדמיון והיצירה. האומנות מכילה את הכלים המבדילים את האדם, שהם מותר האדם - התייחסות לשפה, לכלי הביטוי רבי הכוח - הפגנת הרוח האנושית, הפגנת משמעות לחיים ולקורה מסביב. אפשר לומר שבעיני איילה השירה והאמנויות הנושקות לה, כמו ריקוד וציור - כל זה מהווה דרך לבטא את זווית מבטה על האדם והעולם, בכיוונים שונים. איילה בורטן צמאה לבטא את עומק ההוויה, את הקומדיה האנושית.

רוקדת את המילים

דרך המגע בין המֶדיות מעבירה לנו המשוררת סוגים שונים של התייחסויות. כשאנחנו המשוררים והסופרים רואים ציור או ריקוד, אנחנו מנסים לדובב אותו, להלביש על הקווים ועל התנועה מלים, וכך החיזיון כולו חי, נושם, אבל אנו חושבים הרגילים לבטא הכול במילים, חשים לרגע, בכל זאת זה רק ריקוד, זה רק ציור, הם בעצם אילמים. המגע בין המדיות מצליח להמחיש לנו כמה הכול מדבר אלינו. מעבר למסך האילם, יש כוח שמבטא דברים.

השיר על הרקדנית הוא שיר, שמנסה להמחיש, לצייר, קרוסלה של תחושות. זה שיר על המשאלות הכמוסות של היוצרת כיוצרת, כאדם. מבע חושני שמחולל מילים, יצירה כְּדרך להגיע אל הנצח.

אֲנִי לֹא רַקְדָנִית/ אֲבָל רוֹצָה לִרְקֹד עַד אֵין קֵץ.

החיים נתפסים כתנועה של ריקוד כל הזמן, וגם מעשה היצירה.
השאיפה היא כוחה האלמותי של הרוח האנושית, של הביטוי האנושי.

אֲנִי לֹא צִפּוֹר/ אֲבָל רוֹצָה לָעוּף לִמְקוֹמוֹת חֲדָשִׁים.

היצירה היא גם סוג של מעוף אל מחוזות אחרים וחדשים של הנפש, שלא נחשפו לה.

אֲנִי לֹא רוֹפְאָה/ אֲבָל מְרַפְּאָה אֶת פְּצָעֶיךָ כָּל יוֹם.

הדיאלוג האנושי הוא דיאלוגי של מרפא, דו שיח תרפי. גם היצירה היא יצירה תרפית.

וכל זה מוביל אותנו אל מותר האמנות, ליכולת לראות מעבר למחיצות. וכך זה בא לידי ביטוי בפואנטה של השיר:

אֲנִי לֹא עִוֶּרֶת/ רוֹאָה אֶת הַטּוֹב.

המשאלה הכמוסה: לראות את הטוב

המשאלה הכמוסה היא תמיד לראות טוב. הטוב קיים ורק צריך לגלותו, כמו הבאר של הגר: יויפקח אלוהים את עיניה"- הבאר אינה נִסית, היא קיימת. גם הטוב בעולם אינו נס: הוא נסתר. ומי שרואה באמת רואה גם טוב. וכך כל זה נוסף לקשר בין הריקוד לבין השירה והמבע.

מָתַי תַּבִּיט בִּי/ בְּלִי כָּל הַתַּחְפּוֹשׂוֹת/ תִּרְקֹד רִקּוּד בִּשְׁנַיִם
תָּעוּף אִתִּי רָחוֹק/ בְּמַגָּע רַךְ, שֶׁל נוֹצַת צִפּוֹר.

כאן מתברר שכל השיר הוא בעצם גם סוג של דיאלוג זוגי עם האהוב. לפעמים החיים קורים בזמן שאנשים מתכננים תוכניות, עוסקים בעניינים שלהם ומפסידים את המגע האנושי. האהובה פונה לאהוב להתעורר ולראות אותה, את החיים.

הַמּוּסִיקָה מִתְנַגֶּנֶת/ וְלַתָּוִים יֵשׁ סוֹף/ תָּו סוֹפִי.

המוזיקה הזו תמשיך להתנגן, בלבנו הקוראים יש לה תו שאין לו סוף. כשהשירה מחוללת יחד עם ריקוד וציור ומוזיקה, זה מחול שמעורר חושים, שמוכיח כמה כוח יש מילים. זה כוחה של היצירה!!
הכוח של השירה לצלול לעומק הסערה, לעומק הכאבים - ולהפוך הכול למעשה אומנות. הנה דוגמה מיוחדת - שיר שיש בו מבט פנימי אל שבר פנימי וסיומו בפואנטה.

הַסְּעָרָה שָׁכְנָה בְּתוֹכִי

עִם הַגֵּאוּת
יוֹצֵאת אֶל הַמֶּרְחָב.
לֵיל עֲלָטָה שָׁקֵט
שְׁרִיקַת שֵׁדִים שֶׁיָּצְאוּ בְּמָחוֹל.
גּוּפִי הָיָה מוּטָל בַּאֲפִיסַת כֹּחוֹת,
רֹגַע בְּכָל אֲבָרַי.
עֵינַי תָּרוֹת אַחַר הַסּוּפָה.

הִתַּרְתִּי אֶת הַכְּבָלִים,
שִׁחְרַרְתִּי אוֹתָן רוּחוֹת
כְּמוֹ שְׁוָרִים לַזִּירָה.
בְּיָדִי מִטְפַּחַת אֲדֻמָּה
מִתְנוֹפֶפֶת בְּעָצְמָה
מַרְחִיקָה אֶת הַסְּעָרָה.
מִסָּבִיב עֵצִים עֲבֵי קוֹרָה
שֶׁנָּפְלוּ שְׁדוּדִים

בָּתֵּי רְעָפִים
הִתְפּוֹרְרוּ כְּמוֹ גַּפְרוּרִים
עֵץ יָחִיד
רְחַב פֹּארוֹת
הָיָה מֵטִיל צִלּוֹ עַל בֵּיתִי.
צִפּוֹרִים רַבּוֹת עָפוּ וְנָחוּ
בֵּין עֲנָפָיו הַמְּסֹעָפִים.

לְבַסּוֹף נִפְצַע וְנִגְדַּע לְלֹא רַחֲמִים.
הַגִּנָּה מְיֻתֶּמֶת
אִלֶּמֶת.

חַסְרֵי בַּיִת מִסְתּוֹבְבִים
כִּבְמַחֲזֶה הַמַּזְכִּיר
מִלְחָמוֹת בֵּין עַמִּים.

הָיָה תַּפּוּחַ אֶחָד.
הָיָה מַנְהִיג אֶחָד.

הָיָה עֵץ
וְעֶבֶד כִּי יִמְלֹךְ.

יציאה מן השֵבר - מן השֵפל אל הגֵאות

השיר פותח במצב של גֵאות: הסאב טקסט הוא: קודם לכן היה שֵפל. היה משבֵּר. זו התאוששות שלאחר הנפילה. ואז לאחר השֵבר שהיה, יש יציאה אל המרחב: תחושת הקלה, רצון להכיר את העולם, את המרחב מחדש, לנשום אחרת. שומעים כאן אנחת רווחה.

כפי שראינו משחק בין ריקוד לבין שירה, כאן אנו רואים חסרי בית מסתובבים, ובבימה מסתובבת יש גם עץ במאבק על חייו, גינה מיותמת מחפשת בית. שוב משחק בין הוויות מקבילות. כל זה סוחף אותנו להוויה הפנימית האמיתית:

בצד ההקלה יש התבוננות אל השֵפל שהיה: זו התבוננות עצמית, מבט לאחור אל מה שהיה:

לֵיל עֲלָטָה שָׁקֵט
שְׁרִיקַת שֵׁדִים שֶׁיָּצְאוּ בְּמָחוֹל.
גּוּפִי הָיָה מוּטָל בַּאֲפִיסַת כֹּחוֹת,
במבט לאחור יש דמוניזציה של העבר, ממש תחושה של דעיכה, ללא כוחות בתקופת המשבר.
וכמובן, עכשיו אחרי השפל, אחרי הסופה הקשה ששטפה הכול ועקרה הכול: יש רוגע.
רֹגַע בְּכָל אֲבָרַי.
עֵינַי תָּרוֹת אַחַר הַסּוּפָה.

הסופה כביכול חלפה, אך הדוברת מחפשת אח הסוּפה. הכול עדיין בתוכה .

ההתחזקות העצמית, ההתאוששות של מצב הגאות, אין משמעה שכחת העבר, שכחת השֵפל שהיה. להפך: יש יציאה למאבק. יציאה למאבק נגד כל הרוחות הרעות, כדי לבטל אותן. כדי למנוע את שובן.
כל הרוע של העבר מדומה לרוחות, לשוורים שנשלחים לזירה, כדי לצאת למאבק נגדם הפעם מתוך נקודת חוזק: היא משחררת את כל המשקעים: הכול - עדיין בתוכה! הכול נָצור וסגור בתת מודע. זה הזמן לשחרר הכול. המטפחת האדומה מייצגת את כוחות הנפש, שהיא נעזרת בהם כדי להתמודד עם הרוע. עם משקעי הסוּפה.

מסביב לה עצים עבי קורה: ספיחים לסוּפָה. הפעם יש נכונות לשלם מחיר, אבל לנַצֵח. יש לה מטפחת אדומה להפיל את כל השוורים הנאבקים בה. יש רצון להרחיק את הסערה. ותוצאת המאבק ברוח הקשה, היא העצים שנופלים שדודים. יש מחיר למאבק הזה. אך המשימה היא: לנַצח.

המחיר כבד: בתי רעפים שבורים הם חלק מסימני השֵׁבר שעומדים מולה. אלה הדברים שנשברו ואינם. יש עץ יחד שנתן לה צל, משהו טוב שהיה. גם הוא היה תחת אִיום של הסופה. יש דברים שהיא איבדה בשבר שהיה: עץ וציפורים.

הרצון הוא לנצֵח בכל מחיר, לדעת מה המחיר, אך לדעת שהגאות בדרך. שהשפל הזה הסתיים.

הפואנטה נמצאת בכותרת

בסיום השיר, יש ציפייה של הקורא לדעת מהו השֵבר שהיה.
וכאן הפואנטה. אנו מחפשים את השורה האחרונה, והיא כביכול חסרה. מתברר אז שכותרת השיר היא שורת המחץ של השיר: שם הפואנטה. המשוררת מצפינה את סוף השיר בכותרת:
"הסערה שכנה בתוכי".

השבר כולו היה פנימי. המשקעים הם פנימיים. הסערה כולה הייתה בתוכה, וזו הפואנטה.

הסיום נותר פתוח: הגיע זמן גאוּת. ומכאן יש דרך חדשה.