לא לסתימת פיות

בוקה ומבולקה בביצה התקשורתית: מינויו של אראל סג"ל למגיש תוכנית רדיו בגלי צה"ל. מנגד, קיצוץ תוכניתו רבת השנים של רזי ברקאי. את מי זה באמת מעניין? את העם, רחמנא ליצלן? לא, את הביצה התקשורתית עצמה. אלה באלה. שמאל בימין, וימין בשמאל. הורדת ידיים. מי יכבוש עוד מעוז. מי יעמוד איתן ויהדוף את המתקפה. בכירי העיתונאים, תואר שהוענק להם על-ידי העיתונאים עצמם, מפציצים באמצעות מקלדת רטוריקה זולה, ריקה מכל תוכן ממשי. כי כשאין מה לכתוב, אין צורך לכתוב. כשיש, מוטב להתמקד בעיקר ולא בטפל.

זכותו של מפקד גלי צה"ל למנות את אראל סג"ל כמגיש בגלי צה"ל. זה חלק מתפקידו של ירון דקל, מפקד גלי צה"ל. הוא אינו ראשון מבין מנהלי הערוצים התקשורתיים בישראל המתחנפים לראש הממשלה או שר הביטחון. רבים וטובים לפניו ואחריו עשו ויעשו זאת. כך משרתים את האדונים. אחרת לא היו מגיעים לתפקידים הנכספים, ומתקדמים אל עבר הפסגה הבאה. זו המציאות הפוליטית הישראלית, וכל מי שמתכחש לה ראוי שייבדק. דעותיו של אראל סג"ל לגיטימיות כל אימת שאינן עבירה על החוק. הנושא האתי אינו חשוב כלל כי אתיקה קיימת רק במוחותיהם של ההוגים. בפועל אין כל אתיקה.

עברו הזמנים בהם האתיקה הייתה משמעת עצמית, כללים ברורים שכל עיתונאי הפנים לא משום שכפו עליו הר כגיגית אלא משום שהיה משוכנע שכך יש לנהוג. אראל סג"ל אינו חורג משום פרקטיקה עיתונאית, על כן זכותו לשדר ולהביע את דעותיו באמצעות המיקרופון המותקן באחרוני הבסיסים או המעוזים של מה שמכונה השמאל. כך היה וכך יהיה. ירון דקל לא המציא שום דבר חדש שלא היה קודם לכן בכל כלי התקשורת שנשלטו על-ידי המדינה.


לפני מספר שנים אני ורעייתי היינו בין אורחי שר הביטחון שהוזמנו לאירועים שמארגן משרד הביטחון ביום העצמאות מדי שנה. הדוחק היה רב. כנהוג באירועים מסוג זה אנשים משוחחים שיחות נימוסין קצרות. לאחר סבב של לחיצות ידיים, נעמדנו בפינה שקטה יותר בהמתנה לטקס הרשמי ונאום שר הביטחון. מבלי לבחור בכוונת מכוון את מקום המפלט שלנו, במרחק פסיעה אחת עמדה קבוצה של ארבעה עיתונאים הנחשבים לבכירי התקשורת. ללא כל חשש, ארבעת הבכירים ניהלו שיחה ערה על הבטחות שר הביטחון למנות את אחד מהם למפקד גלי צה"ל. למרות היותם בכירים בכלי תקשורת שונים, ניכר היה שיש ביניהם חברות איתנה. הם גוללו, זה בפני זה, סיפורים בהם מעורבים פוליטיקאים בעבר ובהווה. שמענו את דבריהם מבלי שהתאמצנו ממש כי שיחתם הייתה קולנית כמיטב המסורת הישראלית. פחות משנה לאחר מכן, אותו עיתונאי בכיר מונה לתפקיד במובטח, ובסיומו אף קיבל תפקיד רם עוד יותר. ארבעת העיתונאים שהוזכרו משתפים כיום פעולה בכלי תקשורת שונים וחלקם אפילו היה מעורב בפרשיות מרכזיות שעלו לסדר היום הציבורי בשנים האחרונות. אחד או שניים מהם התבטאו קשות נגד התנהלותו של ירון דקל במינויו של סג"ל בגלי צה"ל. זאת האתיקה. אלה הנפשות הפועלות.

הפרשה השנייה שעלתה לכותרות בשבוע שעבר ועוררה מחלוקת קשה היא פרשת "יורם שפטל", עורך דין שהפך לאישיות תקשורתית מבוקשת בשל סגנון דיבורו. פעם או פעמיים בלבד נאלצתי לשמוע למשך כמה דקות את תוכניתו של שפטל, וזה הספיק לי. עניין של בחירה. אין לי כל עניין לשמוע את העורך דין המלומד כפי שאיני מרגיש כל צורך לשמוע את דעותיו של אראל סג"ל או לקרוא את הגותו. ממש כך. לעומתי ישנם וודאי רבים המפיקים הנאה רבתי מהקשבה לדבריהם של השניים. בכבוד רב. גם אם דבריהם מרגיזים, מעליבים, פוגעניים או בלתי מוסריים, אך עדיין אינם עבירה על החוק, דינם שיישמעו.

אסור לסתום להם את הפיות. העיקרון פשוט: כאשר מתחילים לסתום פיו, ההידרדרות אל תהום הנשייה של הדיקטטורה מהירה למדי.
איני מסכים עם מילה וחצי מילה מהגותו של אראל סג"ל, וודאי לא של שפטל. ההפך הוא הנכון: אני דוחה אותם על הסף בגלל מהותם ומשמעותם. אני בז לאלימות גם כשהיא מתעטפת בגלימה הקרויה תקשורת מסוג אחר, שואו תקשורתי או מיני שקרים אחרים, יהיו המראיינים או מרואיינים אשר יהיו. יש לזכור שלמנהלים או בעלים של כלי תקשורת הזכות למנות או להדיח עיתונאים לפי ראות עיניהם, ובלבד שמעשיהם מעוגנים בחוק. ולא, הדרך לבית המשפט אינה ממש ארוכה.