יש אמון בבית המשפט קוראי מדור זה יודעים כי אני מרבה לבקר את מערכת המשפט לרמותיה השונות, בהקשרי דת ומדינה וסוגיות לאומיות רבות. נושאים אלו קשורים בטבורם להשקפת עולם מיקדמית, והטענה הרווחת בפי ושכמותי היא ששופטי בג"ץ, וכן באינסטנציות נמוכות יותר, דוגלים בהשקפות עולם ליברליות ואדוקים לעתים רבות בדת זכויות האדם על חשבון היבטים לאומיים, למשל. טועה מי שחושב כי פסיקה משפטית היא 'מתמטיקה סגורה', וכבילה הרמטית לסעיפי חוק או לתקדימי שפיטה. ויוכיח הפולמוס בקהיליית המשפט סביב ה'אקטביזם השיפוטי' - מורשת נשיא בית המשפט העליון לשעבר,
אהרן ברק. מאידך-גיסא, בדין הפלילי, המינהלי והאזרחי,
אני נותן אמון בשופטי ישראל. אני מקבל את ההנחה כי השפיטה היא אוביקטיבית, ללא משוא פנים ומבוססת על השתכנעות מעמיקה של השופטים בחפות הניצב לפניהם או בחטאו.
הדברים נכתבים בהקשר לסידרת אישי צמרת שנדונו על שחיתות ציבורית או על מעשים אשר לא ייעשו, והם ריצו, מרצים ויירצו את עונשם מאחורי סורג ובריח. יש לנו לצערנו שורת שרים שסרחו, נשיא שחטא, ניצבי משטרה (אך כמדומה שלא אלופי צה"ל, למרות שהיו אי-אלו רינונים...),
והשבוע יצטרפו/הצטרפו אליהם ראש ממשלה המלופף בפרשיות שחיתות, ולשמאלו בבא עתיר חסידים, דולרים וקומבינות. ברוך ה', אין לנו שופט עליון שהשחית מדותיו ברמה הפלילית (לצערנו בצנרת ה'הליכים' נמצא רב ראשי לשעבר ששימש גם דיין-עליון. ירחם ה' עלינו ועליו). כאמור, המלחמה בשחיתות, בטובות הנאה ובניצול מרות שלטונית גם בתחום שבינו-לבינה - ראויה לכל שבח וחיזוק, תמיכה ועידוד. שבעתיים ראויה לוחמה זו כאשר מדובר באישי ציבור ורוח ברמות הגבוהות המשמשים לא אחת מודל לחיקוי ולקנאה.
רכיבים משפטיים בעייתיים אעפי"כ יש בלבי תחושת אי-שביעות רצון, מעין החמצה; כמדומה שכל ההרשעות הנזכרות בנויות על שני מרכיבים שיש בהם פגם מבחינת המשפט היהודי (המכונה: 'העברי');
עד מדינה ועסקת טיעון. ולעתים רבות שני המרכיבים הללו חוברים יחדו.
כרב בישראל, וכמי ששואף למדינה יהודית בכל הליכותיה, וכמי ששותף למפעל 'תחומין' שפרס עד כה 35 כרכים הלכתיים עכשויים ובתוכם עשרות או מאות מאמרים בסוגיות הלכה ומשפט - יש לי קושי נפשי עם הזדקקות לשתי זרועות הרשעה אלו אשר אין דעת המשפט היהודי סובלתן. הכל מבינים שלעתים רבות אין מנוס אלא לדחות נפש מפני נפש, ולהסית שותף לחטא להעיד כנגד בכיר ממנו בתמורה לחסינותו. הכל מבינים שלעתים עדיף 'לחתוך' עסקת טיעון מאשר לנהל משפט מסובך, מסועף וממושך וגם יקר... אעפי"כ,
שימוש באמצעים אלו איננו חגיגה משפטית. אמנם מי שמצוי ולו מעט בדיונים הלכתיים סביב 'דינא דמלכותא' בהקשר לחוקי ישראל יודע כי יש מבוא הלכתי רחב לקבל את החקיקה ואת השיפוט הממלכתי מכח 'דין המלך' ו'מנהג'. מושג זה מקנה כוח רב לגורמי השלטון לתקן חוקים ונהלי שיפוט גם ללא אסמכתא מן התורה, כדברי הרמב"ם (הל' מלכים ג,י): "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה,
יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה... להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם".
פרקליטות במעמד שיפוטי? גם אם הדברים מתיישבים עם הצורך, עדין אין הדעת נוחה מכך שהחלטות אלו,
עסקות טיעון והסכמי עדי מדינה, נתונות ביד היועץ המשפטי ומערכת הפרקליטות ולא בידי שופטים מורמים. הללו מקבלים כבר 'דייסה מבושלת' ורק לעתים הם יכולים לשנות את מינון תבליניה. מצב זה מקנה לפרקליטות מעמד שופטותי ומה לעשות, הללו לא קנו את אמוני; נושבות שם יותר מדי רוחות שאינן צחות דיין. ושמא ניתן לתקן שהפעלת כלים אלו יהיו בידי שופטים, ולא פרקליטים?
ועוד אין דעתי נוחה מכך שעדי מדינה ועסקות טיעון הופכים להיות יותר ויותר שכיחים, כמעט 'לכתחילה' ודרך המלך. אני יודע שקל לומר כך, ומי שתפקידו "לשבר יד רשעי עולם" סבור מן הסתם שאין דרך אחרת. אך הנה דוגמאות קטנות מהשבוע;
אפשר היה לוותר על חודש מאסר נוסף לראש הממשלה שכבר הואשם, כדי לא להזדקק לעדות שותפתו המושחתת שבגדה בראש הכנופיה. ולאידך גיסא, ספק רב בלבי האם שופט נייטראלי היה מקבל את עסקת הטיעון המקילה עם רב-ברכות, רב-עליליה ומקובל-קללות.
