הזהרו "מערפל הקרב" של נתניהו

נתניהו הוא ככל הנראה הפוליטיקאי המתוחכם ביותר בישראל כיום. מדי פרק זמן הוא ממציא את עצמו מחדש, מפתיע את יריביו, מזעזע את תומכיו ומשאיר את כולם "בערפל קרב" שאותו הוא מקפיד ליצור ולקיים. בפוליטיקה, כמו במלחמה, "ערפל קרב" טומן בחובו יתרון לצד שמצוייד במשקפי ראיית לילה מתאימים. הוא יודע בדיוק לאן הוא מתכוון ללכת ומדוע ונהנה מיתרונות משמעותיים מול הצד האחר שחסר ידע זה ומוצא עצמו בנחיתות טקטית או אסטרטגית פעם אחר פעם.

לשם המחשת הדברים ניתן להצביע על מספר עדשות במשקפיו של נתניהו. חלקן חדשות או בלתי שיגרתיות ואחרות מוכרות, אבל השימוש בהן אינו שגרתי ואינו מונוטוני.

עדשה א - תימרון שרי האוצר

בעדשה זו השתמש נתניהו בימיו של יאיר לפיד כשר אוצר בממשלתו, כאשר הניח לו "לתלות עצמו" על כמה וכמה עצים גבוהים ובכללם התמודדות מול החרדים, תוכניות הבנייה המוצהרות שלא עמדה מאחוריהם תוכנית ביצוע ממשית, וסיסמת מע"מ "0" אותה טירפד כאשר איבדה את משקלה הציבורי. כדוגמאות נוספות אזכיר את יצירת הרושם שהוא מגבה את שר האוצר ביוזמותיו, אבל שומר על נייטראליות קפדנית מול קבוצות הלחץ החזקות במשק, כדי שאלה לא תתקשינה לטרפד או ל"מסמס" את יוזמות האוצר. תחום אופייני נוסף הוא התמיכה בשלבים בכל תביעות משרד הביטחון לתוספת תקציבים, איזון התמיכה בין האוצר לבנק ישראל וניטרול לפיד מהשפעה ממשית על מדיניות החוץ והביטחון.

בהדרגה העמיס נתניהו על לפיד את האחריות לקשיים הכלכליים וליוקר המחיה ואת ההרעה במאזן התשלומים. כך "שרף" לפיד די מהר את מאזן התשלומים החיובי שעמד לזכותו בתחילת הדרך וכאשר התחולל העימות בין השניים שהביא לפירוק הממשלה, היה מצבו בדעת-הקהל שווה רק מחצית המנדטים מן המספר שעימו התחיל את הקדנציה.

כחלון כשר אוצר חדש עסק כמעט ששה חודשים בלימוד המערכות הרבות והמגוונות שקיבל לאחריותו כחלק מההסכם הקואליציוני. כאן נקט ראש הממשלה טכניקה שונה בייזום ויצירת ערפל הקרב. הוא העניק לכחלון, פורמלית, כוח רב מאוד אבל לא הסביר לו כהלכה עד כמה כוח זה עשוי להיות חרב פיפיות. כחלון הוא פוליטיקאי משופשף יותר מלפיד, אבל ליד נתניהו גם הוא עודנו מתלמד. נתניהו פוסע בזהירות בשביל שבין הצורך לספק לציבור מראית-עין של התקדמות בתחומים כגון יוקר המחיה וזמינות הדיור, לבין הצורך להבטיח שאלה לא יזקפו בלעדית לזכות כחלון, אם במקרה יצליחו. ליתר ביטחון הוא מאשר לו בחצי-פה "לשחק במגרש של הגדולים", כלומר בזירה החיצונית, ומאפשר לו להעביר לפלשתינים חצי מיליארד ש"ח בעיצומה של האינתיפאדה השלישית וההסתה הפלשתינית המשתוללת. בעיני רוב הציבור זהו מעשה שלא יעשה כל עוד נמשכת האלימות וכל עוד הרשות אינה משלמת את חבותיה לישראל המגיעים לסכומים של מילארדי ש"ח. התמונה ברורה: כאשר מסתמנות נקודות זכות לכחלון, דואג נתניהו לאזנן באמצעות נקודות חובה בדעת הקהל - יחי האיזון הקדוש.

יהיה בוודאי מי שיאמר שאני מגזים בפרשנות מגמתית זו. אולי. אולם כאשר המתכונת סיסטמטית ועקבית, גורם המקריות מאבד במהירות מתוקפו.

עדשה ב - שימור הנאמנות של יעלון

לטעמי, יעלון הוא שר ביטחון אפור למדי. לא ניתן להצביע על-אף הישג צבאי ישראלי בעל משמעות אסטרטגית בתקופות היותו שר ביטחון, באף אחת מזירות העימות הישירות של ישראל. במציאות זו, יעלון איננו מהווה איום פוליטי עבור נתניהו ומאידך-גיסא, כרמטכ"ל לשעבר ושר ביטחון בקדנציה שניה ברציפות, הוא כליא-ברק מצויין נגד "גאונים" צבאיים חדשים שינסו לשחק במגרש הפוליטי. נתניהו שומר את יעלון קרוב לחזה וזה גומל לו בנאמנות פוליטית, שגם פליטות פה פחות מוצלחות, כאן ושם, אינן מקלקלות אותה. הצמד למד לרקוד ואלס מבלי לדרוך זה לזה על בהונות הרגליים. בינתיים, הציבור מתרגל לאפרורויות של יעלון וספק אם האחרון יוכל בעתיד להשתחרר ממנה גם אם ירצה.

יעלון סומן כמר ביטחון בממשלות נתניהו וברור לכול שללא כשלון בולט לא יזיז נתניהו את יעלון ממקומו, אלא בשעת חרום פוליטית אמיתית. המבחן שמקבע צמד זה במקומותינו, הוא מבחן שפוגע בביטחון הלאומי של ישראל - בעל התפקיד משוחרר ממבחן ההצלחה ונדרש לעמוד רק במבחן אי-הכשלון. בעלי תפקידים מן הבכירים ביותר והקריטיים ביותר בישראל, אינם נבחנים על-פי הישגיהם, יוזמותיהם ותרומותיהם להשגת יעדים בתחומי עיסוקם, אלא על-פי חומרת כשלונותיהם; רק כשהם "מיטיבים" להכשל הם מודחים או מוחלפים. בינתיים, במבחן הכשלון שלו, יעלון שורד. אולם, איום האינתיפאדה השלישית מאתגר אותו לא מעט ומעניין לראות עד מתי "יספוג" ראש הממשלה את צבירת הנקודות השליליות, שנזקפות גם לחובתו במבחן זה, בטרם יבצע תיקון יזום במערכת החורקת.

עדשות אחרות - דיג במים עכורים

ראש הממשלה וציוותו מקפידים לקיים את ערפל הקרב. באמצעות סודיות, ויסות הטמפרטורה של "ויכוחים חמים" בציבור ובאמצעות זיג-זוג בעמדות או בהתייחסות לאירועים מגדירי-עמדות. להלן דוגמאות לפעולות הממחישות היטב את השיטה:

ההתנהלות מול "חוק העמותות", "חוק הנאמנות", גירוש משפחות מְפגעים, פער גדל והולך בין הצהרות על אישור בניה חדשה באיו"ש לבין עצירת הבנייה בפועל, תקצוב הלחימה במפגעי אינתיפדת הסכינים לצד אישור העברת כספים לרשות, פעילות ספורדית, איטית ומאוחרת יחסית נגד החרם של BDS ומאידך-גיסא, מאבק על הקרדיט למחיקת המודעות נגד ישראל שפרסמה התנועה ברכבת התחתית של בריטניה.

לא פחות מהפעולות עצמן, משתלבת בשיטה גם מדיניות ההתייחסות הוורבלית של ראש הממשלה לאירועים ולויכוחים ציבוריים בנושאים רבים ומגוונים. הוא מזהיר את חיזבאללה והחמאס מפני התגרות בישראל אולם נמנע מלפעול נגד האיום הפוטנציאלי עצמו. הוא נפגש עם תושבי עוטף עזה ומסביר להם שיש התקדמות במאבק במינהרות ומצד שני תחושותיהם הנגזרות מהפעילות בשטח אינן מעידות על שינוי או שיפור. מצד אחד ברור לכולם שהמפעלים הפטרו-כימיים במפרץ חיפה הם איום אסטרטגי ומצד שני לא קורה שום דבר ממשי בנוגע להעברתם למקום אחר, מסוכן ומזיק פחות. מי שזוכר את תפקוד נתניהו בימים הסוערים של השריפה הגדולה בכרמל, גיוס מטוסי הכיבוי והאדרת "פעילות ההצלה" שנקט, יכול להוסיף גם אותה לאגד הדוגמאות הנ"ל.

ראש הממשלה, הציבור וערפל הקרב

ראש הממשלה מתחשב עד גבול מסוים בצרכים האישיים של שותפיו הקואליציוניים, אבל נזהר מאוד מלהעניק להם "מתנות בעלות משקל פוליטי". עד כאן אפשר להבין וניתן אפילו לקבל זאת. אבל ערפל הקרב מסתיר את התמונה האמיתית גם מפני התקשורת ועל כן גם מפני הציבור. למען התקינות הפוליטית עלי להדגיש שהתקשורת כבר מזמן איננה כלב השמירה של הדמוקרטיה בישראל אבל היא עדיין צינור מידע חשוב של הציבור. דרך הפעולה של ראש הממשלה מונעת מן הציבור אפשרות להבין לאן הוא הולך ומהם באמת הקווים האדומים שלו. הוא עצמו אינו טורח להסיר את ערפל הקרב מעיני הציבור לא לקראת בחירות ולא ביניהן ולפיכך צריך הציבור להיות מוטרד אם לא מודאג לגבי העתיד. כל האירועים הטראומטיים שפקדו אותנו בשנות העצמאות, היו תולדה של ערפל קרב שפזרו קברניטים מול עיני הציבור. היו שעשו זאת בכוונת מכוון והיו שעשו זאת בתום לב או כמשגים היסטוריים. בכל פעם שקרה הדבר, שילם הציבור מחיר יקר ביותר.

יש מי שגורסים שנתניהו הוא "שורד סדרתי" וכל מה שהוא עושה מכוון לכך, ולכך בלבד. אחרים סבורים שהוא מתמרן ומטשטש עמדות בלחץ המציאות והתנאים הבינלאומיים המורכבים בהם הוא מתפקד; כל אחד זכאי לאמונתו. אבל אם צודקים חסידי האופורטוניזם, אפשר שנתניהו מכין לנו הפתעה אסטרטגית בעתיד הלא רחוק ודווקא שותפיו לדעה ולאידיאולוגיה צריכים לעמוד על המשמר ולהערך לבלימתה.