עורך דין ותיק סיפר לי, שלפני עשרות שנים הוצע לו להתמנות לשופט, כאשר המינוי היה מובטח וכל שהיה צריך זה את הסכמתו. בן-שיחי לא ממש התלהב מהרעיון, והעלה באוזני המציע - גורם בכיר מאוד ובעל השפעה - שלושה נימוקים.
הראשון היה, שאין לו ניסיון מתאים. המציע דחה את הטענה: כולם לומדים תוך כדי תנועה. השני היה, שהוא אינו הוא יכול לעזוב את המשרד המשפחתי. המציע השיב: אתה חושב שהצעתי לך בלי לדבר עם אבא שלך? השלישי היה, שעורך הדין רוצה להמשיך ללכת למשחקי כדורגל ולשבת ביציע, ואולי גם לצעוק מדי פעם. לנימוק הזה לא נמצאה תשובה, והאיש נותר עורך דין מן השורה.
נזכרתי בסיפור הזה כאשר למדתי ששופט בית המשפט המחוזי בירושלים,
רם וינוגרד, לא נתן ביטוי מעשי כלשהו לחשד הסופר-חמור שהעלה בדיון שהתנהל בפניו. וינוגרד אמר, כי סתירות בעדויותיהם של רופאים בכירים בבית החולים רמב"ם, מעלות את החשד שמא מישהו הדיח אותם לעדות שקר בבית המשפט. הוא אפילו אמר במפורש, לפי החשיפה בקול ישראל, שמה שהתחולל לנגד עיניו מהווה עבירה פלילית.
מה וינוגרד עשה עם החשד הכל-כך חמור הזה? כלום. לא רק שהוא לא כתב מילה על כך בפסק דינו, אלא שהוא גם דאג שהדבר לא יירשם בפרוטוקול הדיון (שמשום מה נעלם, כפי שחשפנו כאן). והוא ממש לא היחיד: במקרים לא-מעטים מצביעים שופטים על חשדות למעשים פסולים, אבל לא עושים את המינימום המתבקש: להורות למזכירות להעביר את פסק הדין או הפרוטוקול לידיעת הרשויות המוסמכות.
ולמה זה הזכיר לי את הסיפור על עורך הדין ביציע? משום שהחוק אכן אינו מחייב איש לדווח על עבירה לה היה עד; החובה היא רק למנוע פשע. אבל משופטים מצפים להרבה יותר, ולא רק שלא יצעקו ממרומי היציע באצטדיון טדי. הנה מה שאומרים כללי האתיקה החלים עליהם: "אלה יאפיינו שופט בתכונותיו ובאורחותיו: יושר לב, טוהר מידות ומסירות לתפקיד. שופט יימנע ממעשים שאינם הולמים מעמדו של שופט או העלולים לפגוע בדימויה של מערכת השיפוט. שופט יהיה מופת לכיבוד החוק בכל אשר יעשה". שמתם לב? "בכל אשר יעשה". קל וחומר, אם מדובר במה שמתרחש באולמו.
הבעיה היא, שאצל לא מעט שופטים - צר אולמו כאולם נמלה. לא מעט שופטים מסתפקים במה שמתרחש בהליך ולא מתעניינים בהשלכות רוחב שלו. לא מעט שופטים מקטינים ראש. הם יכולים לראות עדות שקר - ולא לעשות דבר. הם יכולים לחשוד בהדחת עד - ולא לעשות דבר. הם יכולים לקבוע ששוטרים פעלו באלימות - ולא לעשות דבר.
זו ממש לא גזירת גורל. יש שופטים שנוהגים אחרת, בנושאים גדולים ובנושאים קטנים. הרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי מרכז, בראשותו של
מנחם פינקלשטיין, הורה להעביר ליועץ המשפטי לממשלה ולבכירים נוספים
פסק דין נוקב על ליקויים קשים בחקירת נערים שהואשמו ברצח. שופט השלום התל אביבי
עודד מאור הורה להעביר למשרד המשפטים את
קריאתו למצוא מילה אחרת במקום "מפגר". כלומר: זה בהחלט אפשרי; זה עניין של מודעות ושל רצון מצד השופטים.
אבל למה שזה יהיה נתון לשיקול דעתו של כל שופט? למה שלא תהיה חובת-רוחב על השופטים להעביר לגורמי החקירה והאכיפה מקרים כאלו? ייתכן שיהיה מי שיטען, שאין מקום להפוך את השופטים למתלוננים או לעדים. הנימוק הזה לא משכנע, משתי סיבות. האחת: החובה האזרחית צריכה לחול עליהם ביתר שאת, כפי שהראיתי בראשית הדברים. השנייה: נניח שהשופט הוא עד אוביקטיבי יחיד למעשה אלימות תוך כדי דיון בדלתיים סגורות; האם יעלה על הדעת שהוא יהיה פטור מעדות? דהיינו, מבחינה עקרונית אין שום בעיה.
המסקנה המתבקשת היא אחת ופשוטה: אם שופט מוצא שצדדים או עדים התנהגו בצורה המעוררת חשד סביר לעבירה פלילית משמעותית, הוא חייב להעביר את ממצאיו לידיעת הגורמים המתאימים. הראש הקטן הנוכחי ודאי שאינו הולם את מעמדו של השופט, ודאי שאינו תורם לדימויה של מערכת המשפט, וודאי שאינו תורם לשלטון החוק.
