שני אירועים חשובים התרחשו בבית המשפט העליון ב-29 בדצמבר 2015. הראשון זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ביותר, על השני הוטלה דממה מכוונת. היו אלו פסק הדין במשפט
הולילנד וכנס לציון 20 שנה להקמת בתי המשפט למשפחה. על הראשון ידעה כל המדינה; על השני לא הייתי יודע אלמלא נשארתי בבית המשפט עד שעה מאוחרת כדי להשלים את סיקור פסק הדין.
האיפול בו התקיים הכנס - בהשתתפות הבכירים ביותר במערכת המשפט - מלמד על הבעייתיות הכפולה בה פועלים בתי המשפט למשפחה. הוא נבע מן החשש שארגונים ויחידים למיניהם יפגינו מול בית המשפט וישבשו את האירוע - מה שמדגים את האווירה הקשה ואף המסוכנת בה פועלים בתי משפט אלו. ואילו ההחלטה להסתיר את קיומו של האירוע מדגימה את הצורה השגויה בה מגיבה הנהלת בתי המשפט לאותה אווירה.
אין מערכת שסופגת כל כך הרבה רפש כמו בתי המשפט למשפחה. ושימו לב: אני מדבר על רפש, לא על ביקורת עניינית. ברור שיש טעויות של שופטי משפחה, בדיוק כמו שיש טעויות של שופטי עליון. ברור שיש מה לשפר בבתי משפט אלו, בדיוק כמו שיש מה לשפר בכל ארגון. ברור שיש שם עומס בלתי נסבל, כמו בכל מערכת בתי המשפט, על כל הנובע מכך. ברור שיש שם עיכובים במתן החלטות ופסקי דין, שמשמעותם קשה מהרגיל בשל טיבם של העניינים בהם מדובר.
יתרה מזו: יש שם כשל מובנה, בדמות יכולתם של שופטי שלום לדון בתיקי ענק של עשרות ומאות מיליוני שקלים, רק משום שבמקרה מדובר בסכסוך בתוך המשפחה. למשל: ירושתו של יולי עופר, כולל השליטה בחברות ציבוריות משמעותיות ביותר ובראשן בנק מזרחי-טפחות ומליסרון, הוכרעה בדלתיים סגורות ובפסק דין שפורסם בלי שמות הנוגעים בדבר. כאן צריכה לבוא התערבות של המחוקק, ולפיה או שתיקים כאלו יעברו לבית המשפט המחוזי, או שלא יהיה עליהם חיסיון למעט עניינים פרטיים לגמרי וענייני ילדים.
לא תשמעו את הצד השני
אני לא מדבר על כל אלו, אלא על ליבת עיסוקם של בתי המשפט למשפחה: ענייני גירושין, משמורת ואימוץ. אין צורך להכביר מילים על החשיבות והרגישות של נושאים אלו, ועל המטען הנפשי העצום הנלווה אליהם. אין דינו של מי שהפסיד במאבק על ילדיו כדינו של מי שהפסיד בתביעה כספית, גדולה ככל שתהיה. בעוד השני מלקק את פצעיו החומריים שעשויים להיות זמניים, הראשון יוצא עם צלקות נפשיות שעלולות להיות נצחיות.
זהו הגורם להתייחסות הנסערת לבתי המשפט למשפחה. לא תשמעו את הצד השני, שיוצא ומכריז: כל הכבוד לבית המשפט, קיבלתי את הילדים; נעשה צדק, קיבלתי מזונות ראויים; האמת יצאה לאור, לא התעללתי באשתי. אורנה בן-דור הפופוליסטית והשטחית לא תספר לכם (יום ד', 23.3.16) כיצד בתי המשפט למשפחה מחזירים ילדים חטופים, מצילים ילדות מאבות מתעללים, מבטיחים איכות חיים מינימלית לגרושות, מכריעים בין אחים המתקוטטים על ירושה.
אורנה בן-דור לא לבד. בהכללה ניתן לומר שגם לתקשורת, הנמשכת מטבעה לקיצוני וליוצא הדופן, יש חלק בהטיות הללו. היא מסתכלת על מקרים בודדים, בלי להכיר את ההקשר שלהם עצמם ובוודאי בלי לראות את התמונה הכוללת. אני יכול להעיד, כי לעיתים מתפרסמות ידיעות על פסקי דין בתחום המשפחה, שברור מתוכן שהכותב כלל לא קרא את פסק הדין, או במקרה הטוב - רפרף ולא הבין. הפופוליזם והשטחיות, החוגגים לא מעט בתחום הסיקור המשפטי, מגיעים לשיאם בתיקי משפחה.
לשכת עורכי הדין שותקת
אסור להשלים עם ההשלכות של מצב זה. ההשלכות הן בדמות הכפשות בלתי פוסקות של שופטים ושופטות, כולל שיימינג שיטתי ברשת. ההשלכות הן בדמות איומים ישירים על שופטים ושופטות. ההשלכות הן בדמות התפרעויות בלשכות רווחה. ההשלכות הן בדמות עוד ועוד פניות לנציב תלונות הציבור על שופטים, שגם אם רובן נדחות - הרי שהן מכניסות את נשואי התלונות ללחצים וחששות.
מה עושים נגד זה? כלום ושום דבר. סיפרו לנו על הקמת יחידה ייעודית שתטפל במכפישים ובמאיימים ברשת; אני עוד לא שמעתי אפילו על מעצר אחד, ומעצרים כאלו חייבים להתפרסם למען יראו וייראו. עוד לא שמענו על פסק דין אחד של מישהו שהכפיש שופט או איים עליו ונשלח לכלא. כאשר תוקפים שופט ספציפי, הנהלת בתי המשפט ממלאת פיה מים או מסתפקת בתשובה הסטנדרטית ולפיה "פסק הדין מדבר בעד עצמו".
ביקשתי מההנהלה למצוא דרך שתאפשר לי לכתוב את המדור "שיפוט מהיר" גם בבתי המשפט למשפחה, וגם הצעתי כיצד; התשובה הייתה: אי-אפשר. כאשר זכו שופטי המשפחה לקצת נחת בדמות הכנס בו פתחנו, החליט מישהו להיכנע למכפישים ולמנוע את סיקורו. לשכת עורכי הדין אינה יוצאת להגנת השופטים בפרט והמערכת בכלל, אולי משום שעורכי הדין של הצדדים נושאים לעיתים קרובות בחלק ניכר מן האחריות להקצנה.
הדברים חייבים להיאמר בצורה הנחרצת ביותר: פגיעה פיזית בשופט משפחה היא רק עניין של זמן, אם לא יינקטו באופן מיידי הצעדים הדרושים. כנ"ל לגבי עובדים סוציאליים, הנאנקים תחת נטל עבודה בלתי אנושי, הן פיזית והן רגשית, תמורת שכר עלוב. וכאשר זה יקרה, איש לא יוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
