בודו הרופא האלטרנטיבי

בימויו של דן רונן הצבר את המחזה בו רוב השחקנים הם צברים שלמדו יידיש תוך כדי המשחק ביידישפיל, עיבודו הטרי, הרענן ובעל העוקצנות המדגדגת בת ימינו - משדרג מאוד את מחזהו בן 350 השנה של מולייר. לדן רונן היה מזמן חלום לביים את יעקב בודו, השחקן שאין לעמוד בפני קסמו וכישרונו האדיר. והנה החלום מתגשם, ועל בימת "צוותא 3", האולם המודרני והמוצלח שכעת משמש אולם-בית ליידישפיל, עולה ההצגה שמולייר כתב אותה וייעד בה את התפקיד הראשי לעצמו. אומנם לא זכינו בגלל טיימינג לא מתאים לחזות במולייר במאה השבע עשרה, כשתיאטרונו היה לתיאטרון המלכותי של לואי ה-14, אך מבודו כאינסטלטור, איש תחזוקה של בית חולים, שבעטיו של שקר קטן של אשתו נהפך חרף רצונו לרופא - מבודו נהנינו כל כך, עד שכל המטפחות שהכנו מראש הפכו רטובות מדמעות הצחוק הבלתי פוסק ששטף את עינינו.

למעשה, עיבודו ובימויו של דן רונן יצקו במחזה הקלאסי בסגנון הקומדיה דל ארטה משהו צברי, והרבה ממה שאופף אותנו בימים אלה כאן. השביתות חדשים לבקרים של הרופאים, אנשי התחזוקה, והצמצום בתקציבי בתי החולים, מופיעים בהכרזות הנשמעות לאורך ההצגה. הכרזות אלו מפוצצות מצחוק, אך מהוות גם ביקורת חברתית נוקבת על הזלזול בחיי אדם המאושפז בבית חולים בישראל. בנוסף, המוזיקה התוססת הקצבית ובת זמננו שערך דן רונן, מעניקה נופך עליז ומרענן לחומר הקלאסי שבמחזה. כשאת התנועה לצלילי המקצבים הרוקיסטיים מעצב נפלא צחי פטיש (מלהקת "שקטק"), משהו שנוסך אווירה עכשווית בת זמננו שלא הורגלנו בה ברפרטואר היידישאי הקלאסי.

ההצגה מתחילה בסצנה כמעט ללא טקסט, בה שלושה מאושפזים מדגימים מה קורה כשאין לחולה אפילו טישיו לנגב את אפו, כשחולה אחד צריך לתמוך בשכנו לחדר ולנסות למלא את מקום הכוח הסיעודי שאינו מצוי בסביבה. עופר גולן בראש השלישייה העושה כה יפה את תפקידה, ומצחיקים אותנו במימיקה ובשפת הגוף שמביעות כה הרבה. בהמשך, נכנסת המנקה העליזה והססגונית - מוניקה ורדימון - ששולטת בשטח ללא עוררין, והופעתה כה מרעננת ומלאה עליצות לעומת הטרגיות של החולים ומצבם ללא הטיפול הדרוש.

הסיפור מקבל נופך נוסף כאשר שני שומרי הראש של טייקון שבתו מאושפזת בבית החולים, מגיחים לבמה. הופעתם של ניב שפיר ואמיתי קדר (שמשתתף בסרט זוכה האוסקר "הבן של שאול") מדגימה את השוני באופיין של דמויותיהם, והניגודים ביניהם מהווים עוד בסיס להומור ולצחוקים. הטייקון, ישראל טרייסטמן, קובל על כך שבתו הפכה אילמת, מאז רצה להשיא אותה בכפייה למישהו שלא רצתה בו, כשלמעשה אביה אסר עליה להיפגש עם אהובה, ליעד.

דורי אנגל כליעד, מתחזה לזמר רוק המופיע בהתנדבות לפני החולים כדי לראות את אהובתו לוסי. השחקן הדרמטי דורי אנגל, הופך כאן באחת לכוכב רוק סקסי, שהופעתו מהפנטת, גם בזכות תנועתו שהיא עצמה מופע ראוי לציון. בה בעת, אשתו התחמנית של איש התחזוקה רפואל (יעקב בודו), מפתה את שני הליימכים-הגורילות של הטייקון, שבעת כזו של שביתת הרופאים, יש רופא אחד משיגענע, שמסתיר את היותו רופא, אך הוא מפליא לרפא ואפילו החזיר מתים לתחייה.

הסצנות בהן בודו רב עם אשתו, ואחר כך השכנוע הידידותי של הגורילות את ה"רופא" בנוסח טיפול השב"כ בנחקרים שלו, משכנעים אותו להסכים. גם ההבטחה הכספית עוזרת לא מעט; סצנות אלו הן מעדן שחבל להחמיצן, והן חלק חשוב בהצגה הכה מצחיקה ומהנה.

נוכחותה של המטפלת של הטייקון, המינקת של בן הזקונים שלו, עם הפרונט השופע בנדיבות, משבשת את מחשבתו של בודו, וחילופי הדברים שם גורמים לך לא לחדול מלצחוק. רונית אשרי עושה יפה את תפקיד המינקת, ומראה מלבב את עין הצופים, ובמיוחד מענג את הגברים בקהל.

כשסוף-סוף מופיעה בתו האילמת של הטייקון, לוסי - מירי רגנדורפר, היפה מתמיד, שאמנם קולה הצלול וכשרון שירתה לא מנוצלים הפעם, אך נוכחותה מרשימה ומוסיפה את הפלפל לרומן הבלתי אפשרי בינה לאהובה. כל הפלוטקעס, התחבולות שנרקמות בין הרופא והאהוב, מביאים לסוף מלבב ושמח, והקהל הולך הביתה עם בטן מלאה צחוקים ולב מלא רינה וצהלה.

על כל אלה יש לציין את עיצוב תפאורת בית החולים הכה ריאליסטית, שעיצבה מאיה פלג; את התלבושות האותנטיות של לירון מינקין, את התאורה הסופר-מקצועית של מישה צ'רניאבסקי, שרק בזכותה אפשר ליהנות מכל דקה ממה שמתרחש על הבמה; מהדרכת שחקנים ביידיש של הניה עצמון, בזכותה אפשר להבין כל מילה ולא לאבד אף טיפה מכל חידוד ו"וויץ", ומתרגומה לעברית של לורה סהר, שבזכותה גם בורים כמוני ביידיש יכולים ליהנות מההצגה, כשם שמנויי האופרה מסתמכים על התרגום בסרט הרץ. ומעבר לכך, הודות להצגות הרבות שצפיתי ביידישפיל, התחלתי להבין יידיש, ולקלוט לעיתים את המתרחש ללא הצורך להזדקק לתרגום, אלא רק במקרה הצורך.

לסיכום, תיאטרון היידישפיל מצליח להביא לקהל בישראל גם את ניחוח התרבות של יהדות אירופה במאות שעברו, ולמזג זאת עם ניחוח עכשווי וטעם מודרני. כך אפשר יהיה להמשיך ולהעביר תרבות זו לדורות הבאים, ולא לתת לה להימחק, כפי שכפה בן-גוריון על ישראל בשנותיה הראשונות. לא רק תרבות לדינו אלא דם תרבות אידישאית צריכה שלא להיכחד. כי אנו נוצקנו מחיבור התרבויות מכל התפוצות המרכיבות את עמנו בישראל כיום.

שאפו ליידישפיל ולמנהלו ששי קשת.