מול הישגיה הגדולים של ממשלת נתניהו הרביעית, ולא נמנה אותם כאן, ניצב כשלון אחד גדול מאד, אחד יותר מדי. כזה שאת פירותיו הבאושים תיאלץ מדינת ישראל לגרוס בשיניה עוד עשרות רבות של שנים. בכשלון/המחדל בתחום ההסברה. כשלון זה מאזן ואף מכריע במשקלו הרב על הכף האחת, את ההישגים על הכף השנייה.
רבים מהקוראים ינידו עכשיו בידם בתנועה מבטלת. הסברה? מה יש לעשות כאן בכלל? רבים יסכינו או כבר הסכינו עם גורליות התופעה. "כולם שונאים יהודים". אומרים לנו בפסקנות. "אי-אפשר להלחם באנטישמיות המתגברת"... הכול נכתב מלמעלה". "מלמעלה" קרי, מעצם הגורל היהודי. וגם יטיחו האשמה, אוטומטית אף היא, כגזירת גורל: החל ברשות הפלשתינית וכלה בגרורותיה. גרורותיה - הכוונה לצורך עניין זה, מדינות אירופה המערבית. וכמובן כמובן - בטבע הדברים עצמו. העובדה כי ישראל איננה יכולה לפעול, לפחות בדור האחרון, על-פי האינטרס הייחודי שלה, לטוב או לרע, כי כל מהלכיה מוכתבים למעשה על-ידי ה-פוליטיקלי קורקט ה-פ.ק. הידוע לשמצה, תופעה המשתקת, פשוטו כמשמעו, כל יוזמה, בממשלה או מחוצה לה, לטיפול שורש בבעיה הקשה הזו.
עדות מוחשית לכך ראינו ממש בימים אלה בפרשית החייל העצור בעקבות הירי במחבל בחברון. בפרשיה זו הזדרזו שר הביטחון והרמטכ"ל השואפים להפגין "אצילות נפש", להשמיע הצהרות חפוזות מאוד ומיותרות מאוד (לא ניתן לעם להתבהם"), בעוד העניין הוא בבחינת "סוב יודיצה" מעצם מהות הטיפול המשפטי בו. אלא שהמגנים אצו רצו לפצוח מהר בריקוד ה"מה יפית", שירצה את הפריץ המערבי ואת התקשורת שלו. דא עקה שהפריץ - מערב אירופה והמדיה שם, כבר מזמן לא ניתנים לריצוי עקב המרחק בשנות אור, שצברו מישראל ומהאג'נדה שלה.
בעיית ההסברה מלווה את ישראל משחר ימיה. יודעי דבר מספרים כי בן-גוריון הורה לעכב את התקדמות צה"ל לעבר ג'נין ב-1948, בעקבות רצח הרוזן פולקה ברנדוט בירושלים, מחשש להלהיט עוד יותר את הקמפיין נגד ישראל שהחל להסתמן כבר אז באו"ם, אבל גם אז כמו היום, חדלות-ההסברה היא בעוכרנו ואף בבחינת בכייה לדורות.
"אצילות נפש", מתחסדת, מיותרת ומזיקה
דוגמאות לא חסרות. למרות שרצינו לעסוק בפן האיסטראטגי של העניין, אי-אפשרי הדבר מבלי להזכיר גם את הצד היומיומי שלו. כאשר ישראל מופעלת על-ידי אצילות נפש מיותרת הגובלת בטמטום מדיני והסברתי מוחלט. וגרוע מכך, בניגוד לעובדות.
1. עלילת ה - 10.000
לפני מספר ימים אמר אחד המתמודדים על המועמדות לנשיאות במפלגה הדמוקראטית (סאנדרס), כי ישראל הרגה כעשרת אלפים פלשתינים ברצועת עזה, בעת מבצע צוק איתן. מספר מופרך לחלוטין. ממשלת ישראל לא טרחה להגיב. למה? ככה!
יאיר לפיד החליט לעשות מעשה ופרסם מאמר באותו עיתון והנה המאמר פורסם ללא בעיות וויכוחים מיותרים עם מערכת העיתון.
2. פרשת "הרצח" שלא היה - מותו כביכול של מוחמד א - דורה (30.9.2000).
פרשה זו הפכה לאיל ניגוח יעיל מאוד כנגד מדינת ישראל. זו מצידה עשתה את כל השגיאות האפשריות. ראשית ישראל קפצה מעורה והודתה באשמתה היא. "אצילות נפש" כבר אמרנו? אח"כ טרח פיקוד הדרום להרוס גדר שחצצה בין הקווים, אך גם הוכיחה בבירור כי לא התקיימה כלל זווית הירי, שאיפשרה כביכול את הריגת הנער. רצה המזל ועיתונאית חרוצה, אסתר שפירא, המועסקת בטלוויזיה הגרמנית (לא הישראלית חלילה), עשתה תחקיר יסודי במיוחד. היא "חפרה" והעלתה פעמיים על גלי האתר את כל מסכת השקרים הגסה של הפלשתינים. שותף לדעותיה היה פרופ' ריצ'ארד לנדס מאוניברסיטת בוסטון. הוא פרסם מחקר בנושא זה. אלא שבמערכה זו שוב הפסדנו. הסיפור שהיה לעלילת דם, שטף את העולם. הוא מצוי כיום בספרי הלימוד הפלשתינים (מעין "טוב למות בעד ארצנו", בגרסה פלשתינית), החל מגיל הגן ואילך. העתונאית הנ"ל, הציבה ראי מול עינינו, כאשר תקפה בחריפות את כשלון ההסברה הישראלית, בעת שידור ראיון עמה בערוץ 2.
3. הנכבה המזויפת והנכבה האמיתית
במשך שנים סרבו ממשלות ישראל לדורותיהן להכיר בנכבת הסכינים שחוו היהודים במדינות ערב, כבמרכיב חשוב במלחמת ההסברה. החזית הזו הופקרה למעשה. הערבים מיהרו לנצלה כאשר הם שובים בדרך גם כמה יהודים (בעיקר יהודיות - עמותת זוכרות), שונאי ישראל לתיאבון. גם היום מסרבת הממשלה בעקשנות, בלתי מובנת להצעה להכיר ביום ה - 1.6.41, חג השבועות דאז, כיום השנה לנכבה היהודית. למה? ככה!
הדברים המתפרסמים כאן מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שממשלות ישראל כולל זו האחרונה של נתניהו, הלכו כנראה לשנת חורף ארוכה ארוכה. מין סיאסטה משונה, שאין לה סוף, בנושא ההסברה. כבר היום ברור כי כאן מסתמן הכישלון האמיתי והגדול של נתניהו.
מדוע קורה הדבר דווקא לאיש החכם הזה, שמשכיל להוביל את ישראל בינות לכל המכשולים האין סופיים, בדרך סבירה? מדוע דווקא בנושא זה הוא כושל?
נראה לי, כסביר מכל להניח, כי נתניהו החליט לא לעסוק בנושא זה בכוונת מכוון. בשל מכלול שיקולים: הנושא הוא קשה וסבוך. ניצחון בתחום הזה הוא בלתי אפשרי בעליל. בכל מקרה הוא יהיה מרוצף באבני דרך של הישגים קטנים, אפרוריים ובלתי תקשורתיים במרחב הישראלי, העוין לנתניהו. מאידך-גיסא כל כשלון ואפילו מקומי, אי-שם באירופה או בארה"ב, יואר על-ידי האופוזיציה כאן ועל-ידי התקשורת הישראלית, באור נגוהות. לכן כנראה סבור נתניהו כי ייטיב לעשות אם ירחיק את עניין ההסברה ממנו עצמו. אופייני הדבר כי תמיד הטיל נתניהו את תיק ההסברה על שרים לא בכירים והקפיד לשמור לעצמו מרחק בטוח מתיק בעייתי זה.
נתניהו צריך להבין מ ה ר, ע כ ש י ו, שיש כאן מלחמה. וממלחמה לא מסתלקים סתם כך. ישראל בקרבות קשים, גם אם אין בהם אש חיה. תתחיל להתארגן, כב' ראש הממשלה, די לסיאסטה. יש צורך להפנים סופסוף עובדה זו, אנא הפשל את השרוולים!
