כל אירוע משמעותי בשטחי אי"וש וירושלים, מניב השערות באשר לעובדות הקשורות בו (אמת) ובאשר למניעים שגרמו לו ומחוללים את ספיחיו. אירוע משמעותי הוא כזה שכרוכים בו נפגעים בצד היהודי, בצד הערבי או בשניהם, שיש בו, לפחות למראית עין, שינוי מדיניות או שעומדים בו למבחן ערכים לאומיים או מוסריים או שניהם. אירוע מסוג זה הוא המקרה בו ירה חייל מחטיבת "כפיר" במחבל פלשתיני בחברון והרגו, כשזה היה מוטל פצוע על הארץ ונראה מנוטרל. תאוריית קונספירציה שכיחה בעקבות האירוע הנ"ל, טוענת, שהמהומה שהתחוללה סביב המקרה, לרבות מעורבותו המיותרת של שר הביטחון בה, היא חלק מנסיון לפוטש נגד נתניהו. לנסיון זה שותפים יריבים פוליטיים כלפיד, סער, כחלון וחברים במפלגת העבודה, ויעלון מהליכוד.
הרציונל הוא ליצור משבר ממשלתי מתוכנן, סביב אירוע שיחולל קרע אידיאולוגי בין חברי הקואליציה ויאלץ את נתניהו ללכת לבחירות. תוך כדי תקופת ההכנה לבחירות, יתחולל שוב מפץ פוליטי שייצור רשימה (מפלגה) חדשה שבמוקדה יעמדו היוזמים.
המטרה: ליצור מציאות אלקטורלית חדשה, שלא תאפשר הקמת ממשלה בראשות נתניהו. יעלון מאבד לאחרונה פעם אחר פעם את קור רוחו הפוליטי כאיש ליכוד, מתגרה במתישבי איו"ש, משתלח בהם, ובונה כלפיו עמדות נגטיביות וחוסר אמון בציבור נאמני ארץ ישראל בקואליציה של נתניהו. אני חייב לציין שאף שאינני נוטה ללכת שבי אחרי תיאוריות קונספירציה, צרוף שכיח מדי של מקרים שמשתלבים היטב בנרטיב קונספירטיבי, כאשר הוא מתחולל בסביבה התוססת שלנו, מעורר סימני שאלה.
מבחן מעשי
אסור לשכוח שאירופה וממשל אובמה מחפשים ברציפות "רגע של אמת" שבו יוכלו לשבור פוליטית את נתניהו. ברור להם שכל עוד הוא מחזיק בשלטון יציב דה-פקטו, גם בקואליציה של 61 ח"כים, הדרך הפוליטית לחולל שינוי מדיניות מהותי בישראל ביחס לפלשתינים ולהסדר שתי-המדינות - חסומה. האירופים מוכנים להשתמש באו"ם בכדי ללחוץ על נתניהו וליטול סיכון שישראל תשבור במקרה כזה את הכלים. הם חיים עדיין באשליה שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא מגורמי הליבה לתסיסה המוסלמית במזרח התיכון, וחותרים להעמיד זאת למבחן מעשי בעיקר על חשבונה של ישראל. ממשל אובמה יעדיף, להערכתי, אירוע ישראלי פנימי שישנה את כללי המשחק, על פני מהלך של האו"ם שבו צריכה ארה"ב (כלומר, המפלגה הדמוקרטית) להסתבך, עם ישראל ביצירת קרע לא פשוט בשנת בחירות קריטית. אחרי "התרגיל" של הסכם הגרעין עם אירן, פרוש הדבר הוא חוסר אמון בסיסי בין שתי המדינות לפרק זמן ממושך, ואולי אפילו קרע של הדמוקרטים עם רוב היהדות האמריקנית.
אירועי התקופה האחרונה מספקים סימנים נוספים, המשתלבים היטב בהערכה שנרקמים שוב מהלכים שמטרתם היא להשיג, בשעת כושר קרובה, שינוי פוליטי בישראל; בין אלה: "עדויות חדשות" מהסוג שניפקו לנו דגן, דיסקין, אשכנזי וחבריהם לדעה; התארגנויות של "קבוצות ביטחוניות", "מועצות לביטחון לאומי" ושאר מועדוני "לשעברים" שמאגדים מוטרדים סדרתיים מן המצב. לצד אלה מופעיות פרשיות חדשות-ישנות של עבירות שחיתות, מן הסוג שפוקד כיום את דרעי והרצוג; סיפורי זוועות מדומיינים על החיל שירה בחברון שמעוררים ומופצים ע"י ארגונים דוגמת ה-
BDS ו"ג'ייסטריט" בדעת הקהל היהודית והלא יהודית, בעיקר בארה"ב; ראיונות, לא מקריים, עם גורמים אנטי-ציונים ומבקרים חריפים של ישראל, מהם כאלה שמכורים לכך ומוכרים בכך כבר עשרות שנים דוגמת פרופ' חומסקי, שמטרתם להעכיר את האווירה ולתרום ליצירת דימוי של איום תדמיתי גלובלי בהתהוות; תגובות של פוליטיקאים, בעיקר אירופים כרו"מ בריטניה, שרת החוץ של שבדיה ושרת החוץ של הקהילה האירופית, המצטיירים כגל של ביקורת ולחץ מדיני; שמועות על מפגשים אמיתיים ומדומים בין גורמי אופוזיציה; הזמנת "דמויות מפתח", דוגמת הרמטכ"ל לשעבר גנץ, ליטול חלק במערכים המפלגתיים והבין-מפלגתיים החדשים, כביכול -- כחלק מהערכוּת, מתחת לפני השטח, לשינוי.
ארץ ישראל
נתניהו איננו מצטיין בניהול; איש לא יקח ממנו את הכבוד המפוקפק הזה. אבל גם יריביו, או אלה שמתימרים להחליפו, אינם מצטיינים בניהול או במנהיגות לאומית. לכן, השאלה האמיתית הנותרת על-כנה במצבים חוזרים ונשנים אלה, היא מתי שוב יתפתה הציבור לתקוות נכזבות
שנוטעים בו "הטוענים לכתר", ויתפתה לנסות תחליף שרון או תחליף אולמרט חדשים-ישנים וכושלים.
צריך לזכור שהמאבק, בבסיסו, הוא לא על מחיר הקוטג' אלא עדיין על ארץ-ישראל. אלה שמעוררים מדי פעם מחדש את שאלת יוקר המחיה כשהם מנסים להעמידה במרכז ההוויה הלאומית, מחפשים גימיקים שבעזרתם יצליחו לבלבל את הציבור. הציבור לפעמים מתבלבל, אבל תמיד חוזר לעשתונותיו כאשר אנו ערב בחירות ושאלות היסוד מתחדדות. הימין יכול וצריך לצמצם את מרחב התמרון וההטעיה של השמאל, אך לא תמיד עושה זאת כהלכה. דומני, B>שהנביא האחרון בסדרה - כחלון כשר אוצר וממונה על צימצום יוקר המחיה - אינו מוכיח יכולות מלהיבות בתפקידו רב ההשפעה ועל
יאיר לפיד כבר דברנו בעבר.
בתחום החברתי, המאבק הוכרע כבר לרעת השמאל ונגד הגישה הסוציאל-דמוקרטית. הבסיס הכלכלי של ישראל הוא ליברלי (לא ניאו-ליברלי), וטוב שכך, מפני שהוא מתאים יותר לאופי הלאומי שלנו ולכוחות הכלכליים העקריים הפועלים במשק, כל עוד אין הם מנסים לחקות את הניאו-ליברליזם האמריקני. כלומר, מדובר בכלכלה חופשית עם מינון כזה או אחר של חמלה חברתית ואחריות הדדית -
ערכים יהודיים טיפוסיים.
על תוצאות המאבק על ארץ-ישראל, מדינת ישראל עשויה לקום או עלולה חלילה ליפול. עם כל שאר הבעיות נסתדר, במוקדם או במאוחר, מוטב במוקדם. ההכרעה המהותית - קביעת גבולות הקבע - עדיין עומדת לפתחנו. אם תתחולל כאשר בבית הלבן נשיא חדש ופרו-ישראלי,
חשוב שבראש ממשלת ישראל יעמוד נתניהו, חרף חולשותיו ובזכות אמונותיו. אם תתחולל כאשר אובמה עדיין בבית הלבן, או מה שגרוע יותר,
ברני סנדרס בבית הלבן -
עוד יותר חשוב שבראש ממשלת-ישראל יעמוד נתניהו, בדיוק מאותה סיבה.
סמכויות מורחבות
להערכתי, ליברמן מבין זאת ולא יניח ל"נערים" פוליטיים כלפיד, סער או כחלון, לדחוק אותו לשוליים. אבל טוב שנתניהו לא יניח לעניינים להתגלגל "בכוחות השוק" וינקוט בכמה צעדי הכנה ("קונספירציה נגדית") ובכלל זה יודיע שאם יעלון יעזוב את משרד הביטחון, יהיה ליברמן שר הביטחון הבא. אישיות ביטחונית דוגמת האלוף (במיל')
גרשון הכהן יהיה ראש המל"ל, עם סמכויות מורחבות בתחומי עיצוב האסטרטגיה הלאומית והאחריות לקשרי החוץ של גופי המודיעין והביטחון שמחוץ לצה"ל עם מדינות זרות. יתחיל בהכנות להחלפה מהירה של הרמטכ"ל, היה ויעמוד בפני סרבנות מן הסוג בו נתקל בעת ההכנות תקיפת תוכנית הגרעין האירנית. לבלימת תהליכים שליליים שבהם משתעשעים כמה מיריביו הפוליטיים מבית ומחוץ, יבהיר את עמדותיה של ישראל לגבי נסיון לכפות באמצעות החלטת מוע"ב או בדרך אחרת, פתרון או קווים-מנחים לפתרון מדיני, כגון:
סיפוח גושי ההתישבות באיו"ש ובקעת הירדן (גבולות ביטחון מינימליים). שינויי תוואי הגבול באזור ירושלים וחידוש מלא של הבנייה בה והשעיית הסכמי אוסלו. כ"כ, יפורקו שטחי השליטה הנוכחיים של הרשות באיו"ש (שטחי "C") ל-3 אוטנומיות נפרדות בפיקוח צבאי-מדיני של ישראל, שלא תסופחנה לישראל. גורלן יקבע במו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים עם מדינות הליגה הערבית וירדן. במקביל יקרא למצרים וירדן לשמור על הסכמי השלום הדו-צדדיים.
בינתיים חייב נתניהו להכין בתחיקה את כל התשתית וההצדקות המשפטיות הדרושות ליישום מדיניות זו, ובכללן הפרשנות המשפטית של השופט
אדמונד לוי לגבי מעמדה של ישראל באיו"ש; יש לו כיום פרטנרית מצויינת לכך במשרד המשפטים - השרה
איילת שקד. ישראל חייבת להיות מוכנה להגיע להכרעות מהותיות לגבי גורלה כאשר תדרש לכך או כאשר שעת הכושר ההיסטורית הבאה תזדמן לה לעשות כן. פעמיים כשלה בניצול הזדמנויות היסטוריות - פעם אחת במלחמת השחרור ופעם שניה במלחמת ששת הימים; אסור לה להתעמר בגורל יתר על המידה. כמו-כן,
חייבים להיות מוכנים לאפשרות שערביי ישראל ינסו, בהשפעת הרטוריקה המתלהמת של מנהיגיהם ואירועי הסער-הפוליטי בעולם הערבי שסביבנו, להשתתף בהכרעה על ארץ-ישראל, שוב פעם, כדרכם, באמצעות אלימות.
אסור להניח לליצנים הפוליטיים הלוטשים עיניים למנהיגות המדינה, לעמוד בראש הממשלה ברגעי ההכרעה על ארץ-ישראל. בעיני הם אינם בשלים, אינם מתאימים ואינם כשרים לכך.
