שבילי ירוק וכחול

בְּפתח-המאמר

בֻּבַּת הָאֶשְׁבּוֹל (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014) הוא סֵפר-שִיריה השמיני שֶל ד"ר רחלי אברהם-איתן, משוררת וחוקרת סִפרות, ילידת מושב עמקה, מַרצה וּמנחת סדנאות-כתיבה ברחבי-הארץ, יו"ר בית-הסוֹפר – מודיעין והסביבה ומייסדת כתב-העת הנושאי 'שבילים', לְשִירה לִפּרוזה, לְעיון והגות וּלאמנוּת רב-תחומית (בינואר האחרון ראָה אוֹר הגיליון ה-15 בַּנושא זיכרון).

הסֵפר "בובת האשבול", המוקדש בְּעיקר לַאֲחותהּ ברוריה, עִם מותהּ, שכִּדבריה שֶל אברהם-איתן "הייתה לי כְּאֵם שניה" (בְּראיון עִם המשוררת בְּגלְיון 'שבילים' מס' 12) נקרא על שמו של השיר הפותח את הספר. השיר נכתב כזיכרון לבובות שהכינה המשוררת בילדותה מקלחי התירס. לא היו לה בובות אמיתיות כמו לילדות אחרות. את הצעצועים יצרה במו ידיה, כפי שעשו גם אחיה ואחיותיה, שלמזלם הטוב גדלו במושב, במרחב, והיו להם כל האפשרויות להפעיל את הדמיון, ליצור, לחקור את הטבע... לגדול בתנאים המתאימים לילדה כמוה שאהבה לשוטט בשדות, להתבונן בפלאי הטבע... וליצור... בובת האשבול בספר זה מהווה סימבול לאהבה ולנתינה המאפיינת את שתי האחיות שנפשן קשורה זו בזו, אך בד-בבד הסתכלות אירונית על העשייה הרבה למען הסובבים על חשבון "האני" שנדחק הצידה:

לְיָעֵלִי בֻּבָּה עוֹצֶמֶת עֵינַיִם בִּשְׁכִיבָה
בּוּבּוֹתַי פָּעֲרוּ עֵינַיִם בִּתְמִיהָה
אַף שֶׁנִּסִּיתִי עַל מַצָּע עֲלֵי הַתִּירָס
בֵּין הַשּׁוּרוֹת הָאֵינְסוֹפִיּוֹת
לְיַשְּׁנָן. שָׁם שִׁכַּנְתִּי גַּם אוֹתִי.

צִיַּרְתִּי אֶת קִלְחֵי בּוּבּוֹתַי
פְּרָחִים לְבָנִים וּסְגֻלִּים
צְהֻבִּים וַאֲדֻמִּים
כְּשִׂמְלוֹתֶיהָ שֶׁל אֲחוֹתִי
צַמּוֹת קָלַעְתִּי מֵחוּטֵי הַעֱלִי
שֶׁל זְהַב תִּפְרְחוֹת הָאֶשְׁבּוֹל
הַגּוֹלְשִׁים בְּרִפְיוֹן עַל כִּתְפֵי הַקֶּלַח
נָפַחְתִּי בָּהֶן עֶדְנַת יַלְדוּת
וְנָשִׁיּוּת רִאשׁוֹנָה
כְּפִּגְמַלְיוֹן בְּגָלִיתֵיאָה

הָיָה גּוּפִי כְּתִפְרַחַת בָּאֶשְׁבּוֹל
וּפָנִים יָפוֹת בְּצִיפַת הַתְּשׁוּקָה
שֶׁל נַרְקִיס וְאֶקוֹ
הוֹ, אֶקוֹ
יַלְדוּתֵךְ הַמְּאֻחֶרֶת שֶׁהִוְרִידָה פִּתְאֹם
בִּנְהַר אַהֲבָה
וּבֻבַּת חַלּוֹן הָרַאֲוָה
קָסְמָה מִקְסָמָהּ וְהָיְתָה שֶׁלָּךְ
דִּמְעָה בְּעֵינֵי הַזְּכוּכִית נֶחֶנְקָה
וְהֵד מִן הֶעָבָר עָלָה
הִרְעִיד אֶת הַמַּצָּע הָרַךְ בּוֹ יִשַּׁנְתִּי
זִכְרוֹנוֹת רְחוֹקִים

הוֹ אֶקוֹ
עִצְמִי עֵינַיִךְ
וְהָיָה גּוּפֵךְ כְּתִפְרַחַת הָאֶשְׁבּוֹל

(מתוך: "בובת האשבול", הקיבוץ המאוחד, 2014, עמ' 5. השיר הולחן ע"י יעל גרמן ודוד ברבי).

הספר עושֶה שִימוש בְּמערך שָלם שֶל סְמלים, שהאנתרופולוגית אנג'לס אריין,¹ המתמחה בְּמיתוֹסים, בִּסמלים וּבְפולחנים תרבותיים, מְחברת סֵפר הטארוט השָלֶם, מקשרת לַמִבנה האוניברסלי שֶל הגביע (הוא הגביע הקדוש, המופיע בָּאגדות האַרְתוּריאנְיוֹת). זוהי היכולֶת למלא אֶת הטֶבע הרגשי שלנו, לְטפֵּח, לֶאהוב, לְנחֵם וּלרפא אֶת עצמנו – וַאֲחרים. במרכז-הגביע מצוי ארכיטיפּ הקיסרית, קלף מס' 3 בַּטארוט (או בַּטארו), שבְּעצמו מהווה עולם מָלא, עתיר סְמלים, דימויים וּמשמעויות, הנשלחים אלינו, היישר מחָכמת-הֶעבָר שֶל מִצרַים ואטְלנְטיס.

האהבה

פרופ' הלל ברזל, במאמרו הנִלווה לַסֵפר, שׂרטט והגדיר אֶת צירו – האהבה, וּסביבו מַעגלים מתרחבים והולכים, דֶרך חמישה שערים או חָמש תחנות-מוּדעוּת (עַל משמעות המִספר 5 – רְאו בָּהמשך): 'בובת האשבול', 'לזִכרם', 'סטינו מֵעץ הדעת', חֲצי עוֹלם' וּ'בתַלמֵי יצירה'. אנו עדים לָאהבה, עַל צורותיה והיבטיה, כְּחוט-השָני, העובֵר לְאֹרך הסֵפר כולו, הָחֵל בִּשמו ושֵם שִיר הנושא מתוכו, בֻּבַּת הָאֶשְׁבּוֹל – משְׂחַק-הילדוּת, אותו תחֲליף טבעי, גולמי וזמין לַבּובות המתועשות, הקנויות, העשויה קלח-תירס, וּמחֲזירה אֶת הדוברת בַּשִיר אֶל ילדותהּ, תזכורת לְיָמים רחוקים, כְּילדה שגָדלה בַּמושב, בְּתוך הטֶבע; יָמים, בהם הייתה מאוחדת באהבתהּ לָאחות הנערצת, והיא עודנהּ צעירה וּבריאה (מתוך השִיר 'בֻּבַּת הָאֶשְׁבּוֹל', עמ' 5):

צִיַּרְתִּי קִלְחֵי בֻּבּוֹתַי
פְּרָחִים לְבָנִים וּסְגֻלִּים
כְּשִׂמְלוֹתֶיהָ שֶׁל אֲחוֹתִי

עבוֹר לִתמונתה שֶל ברוריה עַל גבֵּי העטיפה, כִּמצויה מֵעַל פִּסגות-הרים מושלגות, המעידות עַל רוחהּ הטהורה ועַל רמה, מִמֶנה ניתָן להתקשר לְרוחניוּת וּלהיפתח לִמסרים אלוהיים, וּבד בְּבד עַל ה"מקום" הגבוה, שֶבּו היא שרויה כָּעת, בהשילהּ אֶת גופה הפיזי; לָהקדשה, הפותחת אֶת הסֵפר; לַצירופים הגלויים, הנמסרים בו: "הַקָּהָל שֶׁהִקִּיף מִטָּתֵךְ אַהֲבָה" ('בְּבֵית הַחוֹלִים הָאִיטַלְקִי', עמ' 36), "רוּחַ תְּאוֹמִית בַּחֲרָה / נֶפֶשׁ תְּהוֹמִית מִקַּו הָאֶפֶס / לֶאֱהֹב / עַד עֶצֶר יוֹמֵנוּ" ('הַבְּחִירָה – בְּקַו הָאֶפֶס', עמ' 55), "אַהֲבָה בּוֹטַחַת כּוֹבֶשֶׁת חָחְמַת הַלֵּב" ('מַה נִּשְׁתָּנָה תַּחַת הַדֶּגֶל', עמ' 64-65); וּכרעיון, כְּזה המובע בַּשִיר הגן-עדְני, 'יוֹנֵק הַדְּבַשׁ' (עמ' 10):

עַל עָנָף דַּק
מִתְנַדְנֵד עִם הָרוּחַ
בְּרַהַב נוֹצוֹת
שִׁכּוֹר מִדְּבַשׁ צִפּוֹר גַּן עֵדֶן.

יוֹנֶקֶת דְּבַשׁ
לְכוּדָה בְּשִׁירָתוֹ.

כל זאת בִּשפתהּ הייחודית שֶל אברהם-איתן, שהינהּ עשירה, רב-רובדית, יפהפייה וזורמת, כמעט ללא סימני-פיסוק, מרגישה וּלעיתים רוגשת. ובלשונו של פרופ' הלל ברזל על גב הספר: "ספר השירים שלפנינו הוא דוגמה טובה לפריצת דרך, מתוך שליטה באופני מבע מרובים... מוצאים בשירתה עולם ישן, המנחיל מורשת מצוינת משירת תימן ופיוטי קודש, לצד עולם מודרני בעמידה על כתפי ענקים ועמם פוסט-מודרניזם, המתיר פריצוֹת דרך אישיות לחלוטין ומקוריוּת מפתיעה... הלשון עשירה ומורכבת מכל רובדי השפה: הלשון התנ"כית באווירת קדומים ביחד עם שפת המודרנה והפוסט-מודרנה, במונחים של תקשורת אלקטרונית ובמערבל, המערבל את כל הרבדים במעשה השיר, במעמדו המוחשי ובסמליותו. כל החיבורים מצויים בתנופה מתמדת של חידוש, של מסע והסתערות על נופי נפש ומסעות מתפעמים לנופי מראות מן הטבע...".

קלף הקיסרית – אימא אדמה, והמִספר 3

אִם נחֲזור לקלח-התירס, שהפַך לבֻבַּת הָאֶשְׁבּוֹל, נבחין בו בגרסת ריידר-ווייט² שֶל הטארוט, אחוּז בִּידי דמוּת הקיסרית, הישובה בכיסאה כדֶמֶטֶר, אֵלת האדמה והדגן ואחֲראית לַיבולים, לַקציר ולַשפע, בשַמשו להּ כְּשרביט – סֵמל בסיסי שֶל שליטה וסמכות. יצוין כי לעומת שרביטו שֶל הקיסר (קלף 4), הסֵמל הפאלי בְּידהּ שֶל הקיסרית קצָר וּמוצנע, להדגיש כי הוא נמצא בְּהרמוניה עִם כוח הנתינה והאהבה, בעל האיכות הנשית.

מִן הפָּן האחר, מִתקשר קלח-התירס לְסאטוּרְן (המשפיע עַל היבט אחֵר שֶל הקיסרית), אל-החקלאות, סֵמל גורל, הגבלה, קושי וזיקנה, אבָל גם אינדיבידואליוּת, רצון חזק, כושר-התמדה וּסבילוּת. המִספר המתאים לוֹ הוא 8, כמִספר סִפרהּ הנוכחי שֶל אברהם-איתן, שבהיותו צורה סגורה, מְסמל אֶת מעגַל-החיים ואֶת המחזוריוּת האינסופית שלהם. מבחינת-האדָם, יש הרואים בו מִספר שֶל חשבון-נפש. כִּתנועה ספירלית-המשכית, אינסופית, מְרמז ה-8 עַל תהליך אבולוציוני, אותו עוברת המשוררת עִם מות-אחותהּ, ועַל הפוטנציאל להפוך קשיים וּמאבקים פנימיים לְכוח חיובי שֶל יצירה על-ידי סובלימציה.

הקיסרית, בֵּין אִם כדֶמֶטֶר, אֵלת האדמה, הטֶבע והמשפחה, וּבֵין אִם כוֶונוּס, אֵלת האהבה, היופי והפריון, מְסמלת, בָּראש וּבראשונה, אהבה עִם תבונה. בַּפּסיכולוגיה היוּנְגיאנית היא 'אנימה', הטֶבע הנשי, וּמבטאת אֶת האנרגיה, שאנשי-המזרח כינו 'יִין'. פירושן של אהבה וּתבונה היא היכולת להזין ולתמוך בעצמנו ביחס שווה לִיכולתנו להזין אחרים ולתמוך בהם. יש להיזהר מֵהנטייה להעניק יתר עַל המידה או לדחוף, כדי לגרום לַדברים החשובים מבחינה רגשית לקרות, או, בְּשֶל רגישוּת יתר, להגן עַל עצמנו או לעצור אֶת עצמנו, רגשית, מתוך חשש להיפגע.

אברהם-איתן כותבת עַל אהבתהּ לַאֲחותהּ; לְזֵכר-אחִיה (אַבְשָׁלוֹם', עמ' 35):

רָכַסְתָּ חֲלוֹמוֹת, חָגַרְתָּ אִידֵאָלִים
וּגְבוּלוֹת הָאָרֶץ בְּטוּחִים עַל כְּתֵפֶיךָ.

היא כותבת עַל אהבתהּ החדשה, לאחַר נישואים מגבילים שהתפרקו, המדען והיוצר, הפּרופ' רוני אלוני (שצילֵם אֶת תמונת-הנוף בַּעֲטיפת-הסֵפר, בעמ' 114):

טַבַּעַת הָרִים שׁוֹמֶרֶת פְּנִינַת נוֹף
מַזְרִימָה חַיִּים בִּנְהַר יוּג'ִין
הַחוֹצֶה אֶת לִבָּהּ
לְכָחֹל וְיָרֹק
וּזְרִיחַת הַוָּרֹד בִּלְחָיֶיהָ
...
מְקַדֶּשֶׁת אַהֲבָה
בְּטַבַּעַת הָרִים יְרֻקָּה.³

ועַל נישואי-בנהּ, יום לאחר לווית אחותה האהובה ('מֵיתְרֵי הַזְּמַן', עמ' 39):

מֵיתְרֵי הַזְּמַן נִמְתָּחִים בִּי
מִמְּצוּלוֹת הָעֶצֶב בְּדוֹ-מִינוֹר
אֶל שִׂיא הָאֹשֶׁר בְּדוֹ-מָז'וֹר.

נִיכּר כי ארכיטיפּ הקיסרית מדריך אֶת אברהם-איתן ביחסיה הרגשיים העמוקים – בנטייה לפעול על-פי הלב, בְּלהט-יצירה, בַּצֹרך להבהיר מה חשוב מבחינה רגשית ומה לא, בהכנסת יותֵר יופי, הרמוניה, טֶבע והקשבה לַחיים. שִירתהּ מעניקה להּ איזון וּמַרפא, כפי שהיא מעידה עַל עצמהּ: "השִירה היא המתג, שמדליק אֶת האוֹר הפנימי, גם כשיֵש חשיכה בַּחוץ, כשצריך להתמודד עִם מצבים לא פשוטים" ('שבילים', גילָיון מס' 12).

ערכו הנוּמֶרולוגי של קלף הקיסרית, המִספר 3, הוא אַחד המִספרים החיוביים ביותר. בסיפורי-עַם המשאלות מתגשמות בִּשלשות, גיבורות וגיבורים עומדים בפנֵי שָלוש אפשרויות, עוברים שלושה מכשולים או פוגשים שלושה אותות. ישנו השילוש הקָדוש בַּדוקְטְרינה הנוצרית, שלישיוֹת-אֵלים בַּמיתולוגיה ההודית – בְּרהמה (היוצר), וישְנוּ (המשמֵר) ושיווא (ההורס); וּבְזו שֶל יוון: זֶאוּס, המושל בַּשמַיים, פּוסֵידון – בַּיַמים והאדֶס, שבַּשאוֹל. זהו מִספר, המציין אֶת התוצאה (הילד), הנולֶדת מתוך צירוף שֶל 1 ו-2 (בְּהתאמה האָב והאֵם), אֶת עֶקרון גוף-נֶפש-רוח, פְּלוס-מינוּס-נְיוּטְרל, שלושת-הממדים וּשלושת-הכוחות, המעצבים את חיינו – מחֲשבה, רגש וּפעולה. הצורה הגאומטרית השייכת לַמִספר 3 הוא המשולש, המסמל אֶת המֶתח והאיזון בֵּין הניגודים ואֶת השאיפה אֶל הרוחניוּת והקֶשר לַשמַיים.

בַּמִספר 3 מתגלם עֶקרון-היצירה והשפע שֶל הקיסרית, וכן אופטימיוּת, פתיחוּת, ספונטניוּת, נדיבוּת והתחדשות, לְצד ארוגנטיוּת, חוסר-סבלנות, נהנתנוּת והפרזה. היבטים נוספים המִתקשרים לְסֵמל זה הם: ויתור עַל דפוסים ישנים; חיים מתוך שלמוּת והשְלמה; שִמחה ותקשורת רגשית; יעילוּת, תכנון וסֵדר; אֹמץ ושינוי; התמודדות עִם צער.

המִספר 5: שערים ושיעורים

מִספר נוסף, שנתייחס אליו כאן, הוא המִספר 5, המִתקשר לַחֲמשת שַערי-הסֵפר ("בובת האשבול", "לזכרם", "סטינו מעץ הדעת", "חצי עולם" ו"בתלמי יצירה"), וּמסמל אֶת האדָם, אֶת הפוטנציאל להפרת-איזון ואֶת הלימוד. אלֶה התחומים, השיעורים או ההתנסויות הקשות, בהם יש צֹרך בְּהקשבה לַקול הפנימי, כדי לִבחור נכונה, להיחלץ מֵהמצב המתסכל וּכעזרה לְהתפתחות רוחנית.

שפת-האהבה (סיכום)

לַבּובה בַסֵפר בֻּבַּת הָאֶשְׁבּוֹל וּבחייה שֶל אברהם-איתן משמעות כפולה: צֶלם ודמיון לְאחות-המשוררת, כפי שהיא מספרת בָּראיון עימהּ, וּבְמובן שֶל מי שהופעלה "מֵעַל וּמֵעֵבר לַציפיות מילדה צעירה... בַּמשפחה ברוכת-הילדים" וסירבה, מאוחר יותר, להוסיף וּלתפקד כְּבובה בְּנישואיה. ההֲבנה היא לְאזֵן בֵּין יכולת נתינה לְקבָּלה, בֵּין הלב לַמחֲשבה, בֵּין התמיכה בעצמנו לְבֵין היכולת לתמוך בַּאֲחרים.

מודרכים על-ידי ארכיטיפּ הקיסרית, מעלותיה והאתגר שהיא מציבה בפנינו, פסענו בִּשבילי אימא אדמה, שהצבעים המתאימים להּ הם ירוק – צמיחה, ריפוי, יצירתיוּת והתרחבות, צֶבע האביב והנְעורים, וכחֹל – צֶבע היַמים, השייכים לִיסוֹד-המַים, צֶבע המסמל אמת, רוחניוּת, תקשורת, ביטוי עצמי וגם עֶצב.⁴

וֹלבַסוף, נבחין, כי הטֶבע בשִיריה שֶל אברהם-איתן איננוּ בְּגֶדר תַפאוּרה גרידא, אלא יש לוֹ נוכחוּת עקרונית וּמהותית לִיצירתהּ. עלֵי-התירס, כוכב, ירגזי, יונק-הדבש, יונים לְבָנות, שֶמש, הַנַחל, הגלים, ברושים, יַערות-העַד וּפריחת-התפוז – ייצוגי-הטֶבע הללו וַאֲחרים הן האותיות המרכיבות אֶת שפת-האהבה, בהּ נכתב הסֵפר בֻּבַּת הָאֶשְׁבּוֹל.