שלושת העשורים האחרונים מאופיינים במודעות גדלה והולכת להשפעות של מפגעים סביבתיים על הבריאות. זה קורה בעולם, וזה קורה גם בישראל - ויש לכך דוגמאות רבות: זיהום נחל הקישון והסכנה לשוחים, לצוללים ולדגים בו ומפגעי האזבסט באזור נהריה. אתם ודאי זוכרים גם את ההתראות על תחלואה שמקורה בעבודה בכור הגרעיני בדימונה והחששות מקרינה אלקטרו-מגנטית משנאים, כבלי מתח גבוה ולוחות חשמל בבתי ספר ובבתי מגורים - וגם את המאבק נגד הקמת תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון, זיהום האוויר הפוטנציאלי לתושבי ערד כתוצאה מכריית פוספטים מתוכננת בשדה בריר,
השפעות מחסור במגנזיום במי שתייה מותפלים וכמובן
זיהום האוויר במפרץ חיפה שעולה באחרונה לכותרות בתדירות גבוהה מתמיד.
מומחים בכל העולם מסכימים שמפגעים סביבתיים מסוימים אכן מעלים את הסיכון ללקות בשלל מחלות, ואף מעלים את שיעורי התמותה. הוויכוח היחידי בין המומחים מתמקד ברמת הסיכון הנשקפת ולא בעצם קיומו. הציבור מודע לסיכונים אלה, לפחות חלקית, ולאורך השנים היו לא מעט קמפיינים ציבוריים שמטרתם העלאת המודעות אליהם כדי להביא לצמצום או להסרת המפגעים.
אבל יש פן מוכר פחות בהקשר של מאבקים סביבתיים שגם הוא גורם תחלואה ואף מוות, לפעמים בשיעור גבוה יותר מהמפגע הסביבתי עצמו - אנחנו מדברים על עקה (stress) - לחץ נפשי שנוצר בגלל הימצאותו של מפגע סביבתי באזור.
המחלה של המאה ה-20
עקה היא מנגנון שמסייע ליצורים חיים לזהות איום ולפעול כדי להציל את עצמם, בדרך כלל כתגובה לאיום מהותי בזמן קצר, הגורמת שלל תגובות הורמונליות ועצביות בגוף המכינות את הגוף להילחם או להימלט. תגובות אלה באות על חשבון פעילות יומיומית רגילה של הגוף ופוגעות בתפקוד התקין. בחיי היומיום שלנו עקה כבר לא מצילה אותנו מפני טורפים, אלא מתפתחת כתגובה למצב לא נוח - לדוגמה לפני ראיון עבודה או בעקבות שהייה ארוכה בפקקי תנועה. היא יכולה לדרבן אותנו לשפר את מצבנו: להתכונן כראוי לראיון העבודה או לבחור לנסוע ברכבת ולא במכונית.
הבעיה היא שאירועי עקה נקודתיים גם יכולים
להזיק לבריאות - הסימפטומים הראשוניים הם עייפות, חוסר ריכוז ועצבנות, ובהמשך עליית השכיחות של התקפי לב ושל הפרעות בקצב הלב. אם הלחץ נמשך זמן רב הוא נעשה כרוני, בגוף משתחררים בדרך קבע חומרים המנסים להתאים את הגוף לעקה כמו קורטיזול ואז הוא מסוכן לבריאות עוד יותר. במקרה כזה נגרמת בליה של הגוף ושל הנפש - החמרה של כאבים, דיכאון, סיכון גבוה ללקות במחלות לב, ירידה בסיכוי ההחלמה ממחלות,
דיכוי המערכת החיסונית ואף רכישת הרגלים רעים כמו עישון ואכילת יתר.
האו"ם כינה את העקה "המחלה של המאה ה-20", וארגון הבריאות העולמי הכריז שמדובר ב
מגפה עולמית.
הערכות מדברות על נזק של 300 מיליארד דולר לכלכלה האמריקנית בכל שנה. הלחץ פוגע בבריאותנו, וכשאנחנו חושבים שהסביבה שלנו מסוכנת, רמת הלחץ שלנו עולה.
ההפך מכלום
סביר להניח ששמעתם על אפקט הפלצבו (placebo): חלק ניכר מהאנשים שמתלוננים על מחלה או מצב בריאותי לא תקין ידווחו על שיפור במצב אם יחשבו שקיבלו טיפול רפואי כלשהו, גם אם הטיפול הזה לא עושה דבר, כמו כדור שאינו מכיל חומר פעיל ולכן אין לו פעילות רפואית אמיתית.
סביר להניח גם שאתם לא מכירים את המצב ההפוך, שנקרא אפקט נוצבו (nocebo). במקרה הזה, אנשים שחושבים שהם חשופים להשפעת סיכון כלשהו יפתחו מחלות גם אם הם אינם חשופים אליו כלל. הם לא חולים בגלל הגורם המסוכן שנמצא לידם ואינו פוגע בהם כלל, אלא בגלל העקה שנוצרת בגלל שהם חושבים שיש סכנה כזו.
האפקט הזה ניכר במקרה של הקמת טורבינות רוח להפקת חשמל. טורבינות רוח להפקת אנרגיה קיימות בעולם כבר עשרות שנים, ובתחילת שנות ה-2000 הואצה מאוד בנייתן בעולם. בעשור האחרון התגברו הדיווחים על בעיות בריאותיות שנובעות מחיים ומעבודה בקרבת המתקנים האלה, והאשם העיקרי היה חשיפה לרעש תת-קולי (infrasound). אלא שהמידע הזה לא מבוסס מדעית, כמו שאפשר לראות בעבודה
השפעות טורבינות רוח על הבריאות והסביבה שהוגשה במרס 2016 לחברה להגנת הטבע.
כיום אין עדויות אמינות על סכנות חמורות שנשקפות לאוכלוסייה בגלל פעילותן של טורבינות רוח. יש רק מנגנון פיזיולוגי מוצע אחד שיכול לעורר בעיה בריאותית, אף כי לא חמורה - רעש תת-קולי בתדרים נמוכים ש
גורם לתנודת אברוני החישה של מערכת שיווי המשקל באוזן. אלה גלי קול מתחת לסף השמיעה האנושית, בדומה לאור אינפרה-אדום שאיננו יכולים לראות. תנועתם של האברונים האלה שנעשית בלי תנועה פיזית אמיתית של הגוף גורמת מחלת ים, והיא מסבירה תופעות כמו בחילה, כאב ראש, סחרחורות ונדודי שינה.
סיכון דמיוני, מחלה אמיתית
אז הכל בראש שלנו? האמת היא שלפעמים כן.
מחקר ניו-זילנדי מצא שנבדקים שנחשפו למידע שלילי על סכנות בריאות של טורבינות רוח וחשיפה לתת-קול דיווחו על בעיות בריאותיות אחרי שסברו שנחשפו אליו, גם אם נחשפו אל הצליל הזה וגם אם הושמע להם צליל דמה. נבדקים שלא נחשפו למידע שלילי על סכנות בריאות של טורבינות רוח וחשיפה לתת-קול לא דיווחו על בעיות כלל, גם אם במהלך הניסוי הושמע להם הצליל שאמור להיות בעייתי. מובן שמחקר כזה לא מדמה מצב של חשיפה כרונית לאורך חודשים ושנים, אבל הוא מדגים היטב את קיומו של אפקט הנוצבו בגלל חשש ממפגע סביבתי-בריאותי.
באוסטרליה נתקלו באותה התופעה, כשתושבים האשימו את טורבינות הרוח בפגיעה בבריאותם. אבל בחינה של התלונות העלתה ש-90 אחוז מהן התקבלו בשלוש שנים בלבד (2012-2009) מתוך 20 שנים שבהן פועלות טורבינות רוח באוסטרליה. החוקרים זיהו את הנקודה בזמן שבה התלונות החלו להצטבר - בשנת 2009, שאז יצאו לדרך כמה קמפיינים ציבוריים שהזהירו מפני הסכנות הבריאותיות כביכול של הטורבינות. מרבית ההודעות התקבלו מתושבים המתגוררים סמוך לשש חוות טורבינות מסוימות שהקמפיינים הופנו נגדן, ואילו 33 חוות מתוך 51 חוות שיש באוסטרליה לא זכו לקבל אף לא תלונה אחת - פשוט משום ששמותיהן לא הוזכרו במסעות הפרסום.
תושבי הולנד פיתחו גם הם אפקט נוצבו ש
תועד במחקר חדש, שבו נמצא שקרבה פיזית של תושבים לקו מתח חדש אינה מסבירה את שכיחות הדיווחים על בעיות בריאות, אלא מידת האמונה שמגורים סמוך אליו מובילה לתחלואה. כלומר, אם אדם מאמין שכבל החשמל החדש יגרום לו לחלות, יש סיכוי גדול יותר שיתלונן אחרי שמתקינים את קו המתח הגבוה מאשר מי שגר קרוב אליו כבר זמן ארוך.
האפקט הזה קיים גם באזור שבו התרחשה התאונה הסביבתית הנוראה ביותר בהיסטוריה האנושית - האסון הגרעיני בצ'רנוביל, שאירע באוקראינה (אז חלק מברית המועצות) בשנת 1986.
דוח של פורום צ'רנוביל, שבו שותפות סוכנויות של האו"ם וארגון הבריאות העולמי, קבע שחלק ניכר מהתחלואה באוקראינה ובבלרוס לאחר האסון - מחלות לב וכלי דם, בעיות פסיכיאטריות, הידרדרות לאלכוהוליזם ולסמים ובעיות במערכת החיסון - מקורו בחרדה המונית מפני חשיפה לקרינה רדיואקטיבית.
החרדה הזו קיבלה רוח גבית מתשתיות בריאות ותמיכה סוציאלית רעועות, חוסר ידע, הזנחה בניטור, הזנחה במעקב אחר נפגעים, היעדר מחקר מדעי, הסתרת מידע סטטיסטי ואף מדיניות מובהקת של אותן מדינות להסתמך על כספי סיוע זר שקיבלו בזכות האסון. הדוח קבע שבלרוס ואוקראינה, הנפגעות העיקריות מהאסון, חייבות להפסיק את מדיניות הקורבנות וחישוב כלכלי של הנזקים, ולעבור למדיניות של בניית תשתיות בריאות ופיתוח כלכלי למען שיפור איכות החיים של התושבים.
להרגיע, מכל הצדדים
אם כן, מה עדיף - להזהיר מפני מפגעים סביבתיים ולהסתכן בכך שהתושבים ייתקפו חרדה, או להנמיך את הלהבות כדי לשמור על בריאותם? ברור שחשוב לקיים קמפיינים ציבוריים תקשורתיים נגד מפגעים כאלה, מכיוון שבלעדיהם לא יהיה פיקוח של הציבור על הממשלה ועל התעשיה, ובריאות הציבור והסביבה יינזקו. אבל למרבה הצער, בלי רעש והפחדה רוב הקמפיינים לא יתפרסמו ולא ישיגו את מטרתם (החיובית במקור).
ההפחדה פועלת כמכשיר לחץ יעיל על מקבלי ההחלטות. עם זאת, יוזמי ומארגני הקמפיינים, כמו גם הגורמים המממנים אותם, צריכים להבין שיש להם אחריות גדולה מפני שקיימת סבירות לפגיעה ממשית בציבור בגלל אפקט הנוצבו גם בקמפיין מוצדק מבחינה בריאותית וסביבתית.
אז אם אתם יוזמי הקמפיין ויש לכם מידע מדעי על סכנה לסביבה, עדיף להתמקד בנזק הסביבתי ולא להזהיר מפני סכנה בריאותית חמורה, גם אם ברשת האינטרנט אפשר למצוא עדויות על בעיה כזו. ברוב המקרים אלה עדויות לא מבוססות, והתוצאה של הפחדת התושבים תהיה שהם יחלו באמת. ואם אתם שייכים למערכת הבריאות ולרשויות המקומיות, וגם מעגלי התמיכה הנוספים כמו רווחה, ארגונים מהמגזר השלישי ומערכת החינוך - אתם חייבים להכיר באפקט הנוצבו המלווה קמפיינים ציבוריים, להתכונן לתוצאותיו, לתמוך בתושבים שיסבלו מתחלואה כתוצאה מהם ולסייע להם בהקלת הסבל ובשיפור הבריאות.
