נציב השופטים בירושלים

הנשיא ריבלין הפך עצמו "לחומת מגן" של בית המשפט העליון. בדרך הקנאית והדווקאית שבה הוא מיישם "ייעוד מוסרי" זה, הוא מאבד בכל פעם קורטוב של אוביקטיביות וקורטוב של דימוי ציבורי, דווקא אצל שותפיו למחנה הפוליטי. בעצם, אולי אני טועה, אולי ריבלין כבר לא חלק מהמחנה הלאומי, אולי גם הוא התחיל להעדיף את הפופוליזם הבינלאומי, על ייצוג נאמן של אזרחי ישראל וחבריו למחנה הלאומי עד לא מכבר?

ריבלין מתגלה כאוהד נלהב של האקטיביזם השיפוטי, משום שאי-אפשר להגן על "כבודו" של בית המשפט ובו בזמן להניח לו לעשות חוכא ואיטלולא מהדמוקרטיה "הקדושה". הוויכוח המתנהל כיום בארה"ב, בצל מערכת הבחירות לנשיאות שם, מעלה ומחדד בדיוק נקודה זו. גם האמריקנים הבינו שכוח רב מדי בידי בית המשפט העליון, הוא למעשה מיסמוס רצונו של העם. בארה"ב המצב שונה מבישראל, משום ששם פועלות רשויות השלטון בחסות חוקה כתובה, שאמנם עברה כבר עשרות שינויים מאז פורסמה לראשונה, אבל היא עדיין מסגרת התייחסות לכולם; בישראל טרם הגענו לכך.

בארה"ב, מחולק מוסד השיפוט העליון בין בית משפט לעירעורים לבין בית משפט לחוקה; בית המשפט העליון לחוקה הוא המוסד הבכיר מבין השניים. בארה"ב למדו כבר, שלכל תשעת השופטים המתמנים על-ידי הנשיא, אוריינטציה פוליטית, וכי נשיאים המכהנים פרק זמן קצוב, פעלו בדרך כלל למינוי שופטים קרובים ברוחם ובהשקפותיהם לזרם הפוליטי ממנו בא הנשיא - דמוקרטי או רפובליקני. לעיתים רחוקות פועל מי מבין השופטים העליונים "כגשר" אידיאולוגי בין השקפות העולם הראשיות המיוצגות במוסד.

קרוב לליבם

עם מותו של השופט השמרן סְקאליָה, והתחדדות העמדות בין שני המחנות הפוליטיים העקריים, הקצינה מאוד גם השאלה מה יהיה אופיו של בית המשפט לאחר מינוי שופט במקום המנוח. מינוי שופט לבית המשפט העליון לחוקה, טעון אישור הקונגרס על-פי עקרון האיזונים והבלמים המאפיין את החוקה האמריקנית. הנשיא אובמה הזדרז לבחור מועמד, שיוכל להציגו כ"מאוזן" בעמדותיו. אולם, רוב הפרשנים גורסים שבמציאות האיש שייך מנטלית ואידיאולוגית למחנה הפוליטי של הנשיא המכהן. הרוב הרפובליקני בקונגרס, התגייס, כמובן, לבלום את המינוי, מתוך תקווה שיזכו בנשיאות בבחירות הקרובות, ויוכלו למנות שופט "קרוב" לליבם. אפילו במסגרת מוסדרת וּוותיקה כמסגרת האמריקנית, מדובר בנושא רגיש וטעון.

המציאות הישראלית יותר מורכבת מזו האמריקנית, מפני שבית המשפט העליון שלנו הוא מוסד משולב אחד, ובחירת השופטים אינה מאוזנת פוליטית. היא שונה גם משום שהפיצול והקיטוב הפוליטי בישראל חריפים יותר מאשר בארה"ב, וסוגיות-יסוד העולות, חדשים לבקרים, לפני בית המשפט העליון בשיבתו כבג"ץ, עולות משום שטרם הוכרעו כהלכה באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים. למשל: סוגיית הגבולות. טיפול קלוקל בסוגיות כאלה מקטב את הציבור ומפורר את יסודות המשטר, משום שבית המשפט שלנו פועל דה פקטו, באופן שיטתי ואקטיבי כרשות-על שלטונית מול שתי הרשויות האחרות - המחוקקת והמבצעת; זהו מצב בלתי נסבל מבחינה דמוקרטית. הואיל ובית המשפט אינו מסוגל להתגבר על יצרי השלטון שלו, חייבת הכנסת לעשות זאת, וככל שתקדים כן ייטב. בחירת שופטים "אינה תוכנית כבקשתך", בכך צודק הנשיא. אבל היא גם אינה טקס בחירות ל"מועדון חברים אקסקלוסיבי". היא איוש מוסד שלטון מרכזי בצוות של בעלי מקצוע מעולים ופלורליסטים בהשקפותיהם, כך שישרת את כלל הציבור באופן ייצוגי ועינייני מיטבי.

שרת המשפטים, שקד, שהתבטאה ברוח זו, לא מכבר, לאחר סדרת החלטות של בית המשפט ובכללן ביטול חלקי של מתווה הגז ודחיית ההליך כולו - נושא אופרטיבי כמעט לכל דבר ועניין - ספגה נזיפה מ"שומר החותם", ריבלין. תמיכתו העקבית של ריבלין בבית המשפט העליון כמעט ללא שום סייג או תנאי, ממאיסה גם אותו וגם את בית המשפט על חלקים נרחבים בציבור, שרוחם אינה נוחה מהגישה ומאופי ההחלטות והטפות המוסר היוצאות ממוסדות אלה, חדשים לבקרים.

רצון הרוב

כנשיא, חותר ריבלין תחת אושיות מוסד הנשיאות, כאשר הוא פועל כקנאי טיפוסי לתחושותיו הסובייקטיביות ולא כנשיא של כו.....לם. כבודו של בית המשפט, נקבע לפי התנהלותו. הטפות מוסר לא תשפרנה את המצב, ודווקאיזם רק ירע אותו עוד יותר. כל המוסדות במדינה - נבחרים וממונים על-ידי נבחרים - נועדו לשרת את הציבור במסגרת חוקי משחק דמוקרטיים אמיתיים, כלומר: החלטות מתקבלות ברוב קולות - תמיד; אין יוצאים מן הכלל. הריסונים הקבועים בחוק, ולא בפרשנות משפטית אוטונומית, מכוונים לרסן החלטות רגישות מפני נימהרות, חוסר מחשבה מספקת, שיקול דעת-חלקי הדורש רוויזיה או סיבות טובות אחרות, אבל לא שינוי רצון הרוב או להתעלם ממנו. אף פעם אין הם מכוונים לשנות את היסוד הקובע גבולות גזרה של סמכויות לכול המוסדות, לרבות בית המשפט.

בבחינת התנהלותו של בית המשפט לצורך תיקון כל הטעון בו תיקון, אין לפסוח על שום נושא, ובכלל זה: מבנה בית המשפט; שיטת בחירת השופטים; משך כהונתם של שופטים בתפקיד; יחסי בית המחוקקים ובית המשפט, כאשר אין לישראל עדיין חוקה שלימה וכתובה; לא קביל להשתמש בחוק-יסוד אחד ויחיד, חשוב ככל שיהיה, בכדי להשתלט על כל עולם המושגים ואורח החיים במדינה. חובותיו של בית המשפט כמוסד ישראלי, הן למדיניות הרשמית של מדינת-ישראל המותווית על-ידי הממשלה ומאושרת על-ידי הכנסת. באין על בית המשפט אחריות אופרטיבית, עומדת לפתחנו תמיד השאלה עד כמה רשאי הוא להרחיק לכת בהחלטותיו, מול אפשרות שאֵלה תשבשנה את עבודת הרשויות האחרות במדינה ותגרומנה נזק כלכלי או אחר - חמורים.

במסעותיו להגנת בית המשפט העליון, מזכיר הנשיא תדיר את השילוב הלקוח כביכול ממגילת העצמאות ומדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית. אני מבקש להזכיר שבמגילת העצמאות ישראל אינה מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, אלא כמדינת הלאום היהודי. בפירוט נפרד של כללי המשטר שינהג בה, נזכרים ערכים וכללים המשקפים היטב משטר דמוקרטי. באף מקום במגילה לא עומדים שני ערכים אלה כניגודים אלא כמשלימים, אולם המקום המרכזי והמוקדם המיוחד במגילת העצמאות לציון זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (מדינה יהודית), בעיני אומרים את עיקר העיקרים: בכל מקום שבו לא ניתן יהיה לישב מחלוקת בין אופיה הלאומי של ישראל למשטרה הדמוקרטי - יהדותה גוברת, שאם לא כן, אין בה ייחוד יהודי אמיתי והדבר עומד בסתירה לתפיסה הציונית שחוללה אותה. את הנסיונות לפרש דברים אחרת, כיסוד לשינוי אופיה של ישראל ממדינת הלאום היהודי למדינת כל אזרחיה (למשל), צריך לפרק ולנטרל בהקדם ובצורה חדה וחותכת. מי שיקבל זאת יהיה שותף, ומי שלא יקבל זאת, אינו צריך להיות אזרח בישראל. אסור להפוך את אי-הבהירות הקיימת בגלל ניסוח הדברים או בשל השימוש הקלוקל בהם, לאידיאולוגיה או לטישטושולוגיה; נשיא המדינה בוודאי שאינו צריך לתת יד לכך.