החוק מאפשר לבית המשפט לאסור לפרסם שמו של חשוד, אם יש בכך אינטרס ציבורי ואם ייגרם לו נזק גדול במיוחד. האינטרס הציבורי הוא בעיקר צורכי חקירה, ולא על כך אנו דנים כאן. הנזק הגדול במיוחד הוא כמובן הגדרה עמומה, אך בית המשפט העליון קבע שוב ושוב, כי מדובר בנזק העולה במידה ניכרת על זה הנגרם לכל אדם שנעצר ושמו מתפרסם, ושהוא כה גדול – עד שהוא גובר על עקרון היסוד של פומביות הדיון.

אלא שלא מעט שופטי שלום מתעלמים הן מהעיקרון החוקי והן מיישומו בפסיקה. לא מעט שופטי שלום משתמשים במבחן שמישהו בדה מליבו: השלב בו מצויה החקירה. נדגיש: זהו קנה מידה שלא בא זכרו בחקיקה ובפסיקה, ושבתי המשפט המחוזיים והעליון אינם נוהגים להביאו בחשבון במקרים הנדירים בהם הבקשות לאיסור פרסום מונחות לפתחם.

עצם השימוש בקנה המידה הזה אבסורדי מיסודו: השופטים אומרים שיש ראיות לכאורה המספיקות כדי לשלול את חרותו של החשוד, לעיתים לשבועות ארוכים, אבל באותה נשימה אומרים שההליך ראשוני מכדי שניתן יהיה לפרסם את שמו. נכון, הנזק מן המעצר הוא זמני והנזק מן הפרסום עלול להיות תמידי, אך האבסורד נותר בעינו.

יתרה מזאת: איסורי הפרסום הללו גם מיותרים וגם מזיקים. מיותרים – כי בעידן הרשתות החברתיות, כולם יודעים תוך חמש דקות כאשר נעצר מישהו שלציבור יש עניין בו. מזיקים – כי מי שעונה להגדרות העמומות שכן ניתן לפרסם (עיתונאית, בכיר בעירייה פלונית, זמר ידוע וכן הלאה) אך אינו חשוד בדבר, מוצא עצמו נאלץ להבהיר שלא מדובר בו. במילים אחרות: בניסיון סרק להגן על שמו הטוב (?) של החשוד, גורמים לפגיעה חסרת הצדקה בשמם הטוב של רבים-רבים חפים מפשע.

איסורי הפרסום הללו פגומים גם מהצד המינהלי. נסו להגיש עתירה מינהלית מבלי לצרף כמשיבים את כל מי שעלולים להיפגע ממנה; בית המשפט ימחק אותה על הסף. אבל את איסורי הפרסום מוציאים מבלי שהנפגעים הישירים מהם – אמצעי התקשורת – בכלל יודעים על הדיון, ואין צורך לומר שהם אינם מיוצגים בו. זוהי פגיעה קשה בחופש הביטוי בכלל ובחופש העיסוק של התקשורת בפרט, והיא נעשית בהעדרה.

יש גם מקרים בהם המעורבות התקשורתית יכולה לשנות את דעתו של בית המשפט. כאשר נעצר מנכ"ל סונול, ניר גלילי, בחשד לביצוע עבירות מס בתפקידו בעבר בקבוצת ש.שלמה, אסרה השופטת ג'ויה סקפה-שפירא לפרסם את שמו, לאחר שקיבלה את טענת סניגורו לפיה הדבר יפגע בסונול שהיא חברה ציבורית. אבל כאשר פנו אליה נציגי כלכליסט והסבירו שדווקא משום שמדובר בחברה ציבורית חובה לפרסם את שמו, היא הפכה את החלטתה.

המגיפה הזאת, של איסורי פרסום מופרכים ופסולים בדיוני מעצרים, הולכת ומתפשטת. בממוצע, יש צו כזה פעם בשבועיים-שלושה. הדברים הגיעו עד למצב בו השופטת ניצה מימון-שעשוע אסרה פרסום כחותמת גומי לבקשתה של ההגנה ולהסכמתה של המדינה, ולא טרחה אפילו לנמק את החלטתה. קדם לה בכך השופט אבישי זבולוני, בנוגע לשתי עורכות דין החשודות בשיבוש מהלכי משפט. ואילו השופט אביב שרון אסר לפרסם את שמו של אריה דרעי בתחילת הבדיקה בעניינו, למרות שדרעי ידע היטב על קיומה.

מה צריך לעשות? הנה כמה צעדים חיוניים:

• יש לקבוע בחוק בצורה ברורה מהם הקריטריונים לאיסור פרסום בהליך פלילי ולהתרחק ככל האפשר מהגדרות עמומות.

• יש להבהיר לשופטים, הן בפסיקה של בית המשפט העליון והן בהשתלמויות הנערכות להם, מהם המקרים הנדירים המאפשרים איסור פרסום בהליך פלילי.

• יש לקבוע בחוק, כי לא יוצא צו איסור פרסום בהליך פלילי למשך יותר מ-24 שעות, בלא שמועצת העיתונות תוזמן (אך לא תחויב) להשתתף בדיון הבא. במקביל, יוכל כל אמצעי תקשורת להתייצב לאותו דיון ולהביע את עמדתו.

• יש לקבוע בהנחיות לנציגי המדינה (המשטרה והפרקליטות), כי ככלל לא יסכימו לאיסור פרסום, אלא במקרים חריגים שיוגדרו בהנחיות.

במשך מספר שנים נאבקו ליאורה עופר ודורון עופר על ירושת אביהם, יולי עופר. במרכזה עמדו בנק מזרחי-טפחות – הבנק הרביעי בגודלו בישראל – וחברת מליסרון, אחת מחברות הנדל"ן המובילות בארץ. הן הבנק והן מליסרון הם חברות ציבוריות. ובכל זאת, הציבור לא ידע דבר וחצי דבר על המתחולל במאבק זה, ואם הדבר היה תלוי בבית המשפט – גם פסק הדין היה מתפרסם בלא ציון שמותיהם של הצדדים והנכסים.

זוהי דוגמה, קיצונית אמנם, לבעייתיות שבניהול עניינים כלכליים בבית המשפט למשפחה. זוהי הערכאה היחידה שכל דיוניה מתנהלים בדלתיים סגורות, וכך ראוי שיהיה. ככלות הכל, נדונים בה העניינים האינטימיים ביותר, ולא אחת מעורבים בהם ילדים שעל זהותם ודאי שיש לשמור מכל משמר. אך מה קורה כאשר סודיות זו מתנגשת עם אינטרסים ציבוריים?

במקרים רבים יש השלכות כלכליות משמעותיות לסכסוכים משפחתיים, ולא רק על הצדדים. קחו לדוגמה תיק גירושין הכולל מאבק על חברה פרטית. לחברה הזאת יש "מחזיקי עניין" (stake holders): בנקים, נושים, לקוחות, ספקים. לכל אלו חשוב מאוד מי ישלוט בה והאם היא לא תרד לטמיון בשל אותו מאבק. כנ"ל כאשר החברה עומדת במרכזה של מחלוקת על ירושה. על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים כאשר מדובר בחברה ציבורית, בה יש אחזקות לרבבות ואולי למיליוני ישראלים.

כאן אין פתרון פשוט, משום שכאמור – חשאיות הדיונים היא חיונית ואף מבורכת. כאן אין מנוס מלהעביר את ההכרעה בצורה נקודתית לכל שופט בכל תיק, כאשר זוכרים שיש הרבה מרחב בין איסור פרסום מוחלט לבין גילוי מוחלט. הדבר כבר נעשה כיום בערעורי מיסים, המתנהלים בדלתיים סגורות כדי להגן על פרטיות ענייניו הכספיים של הנישום, אך פסקי הדין מתפרסמים דרך שגרה לפי החלטותיהם של השופטים.

הנה כמה קני מידה אפשריים, כאשר המשותף להם הוא שניתן יהיה לפרסם רק קביעות משפטיות – ולא את הראיות וההנמקות שהובילו אליהן.

• כאשר מדובר בחברה ציבורית, יש לפרסם את השורה התחתונה של פסק הדין, כך שהציבור יידע מי שולט בה ומי מנהל אותה. אם בפסק הדין יש קביעות מהותיות על התנהגותם ואופיים של הבעלים/המנהלים, יש לפרסם גם אותן.

• כאשר מדובר בעסק פרטי, על בית המשפט להורות לצדדים למסור לו כבר בתחילת הדיון מיהם "מחזיקי העניין" הנוספים בה. ככל שבית המשפט יגיע למסקנה שלפסק דינו יש השלכות על מי מהם, הוא יעביר להם את השורה התחתונה ואת הקביעות העשויות להשפיע על התנהלותם מול העסק.

• כאשר מדובר בעסק פרטי שיש לו השלכות על ציבור רחב, יחולו אותם כללים החלים על חברה ציבורית.

• כאשר יגיע בית המשפט למסקנות והכרעות הנוגעות לאיש ציבור, ולדעתו יש להן השלכות גם על פעילותו ואופיו כאיש ציבור, הן יפורסמו.

• כאשר נפתח תיק הנוגע לחברה ציבורית, לאיש ציבור או לעסק פרטי בעל השלכות על הציבור, תוזמן (אך לא תחויב) מועצת העיתונות להביע את דעתה בנוגע להיקפו של איסור הפרסום על ההליכים. אם בית המשפט יחליט שלא לפרסם את עיקרי פסק הדין, הדבר יובא לידיעת מועצת העיתונות שתוכל לערער על כך.