כל מי שצופה בהתנהלותו של ראש ה
ממשלה וקרוביו הפוליטיים אינו יכול שלא להתפעל מיכולתו הבלתי רגילה לטפח פוליטיקה של שנאה, של ריב ומדון, של הליכה אל הקצה הרחוק ביותר ובלבד שהתמיכה הציבורית בו תישאר על-כנה. עד כה נתניהו הצליח מעל למשוער: הוא יהיה ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה שנים בתפקיד זה בזכות מיומנותו לזרוע שנאה בכדי למשול, מבחינת הפרד ומשול. נתניהו מנצל את השסע האיום בתוך החברה הישראלית ומצליח, כבמטה קסם, להפוך את כישלונותיו המזעזעים ליתרונות פוליטיים מזהירים.
יבוא יום ונושא ההסכם עם אירן שהושג למרות נתניהו יקבל את הניתוח ההיסטורי והצבאי-מדיני הראוי. אין לדעת מה יביא ההסכם בעוד עשר או עשרים שנה. מה בטוח הוא שהתנהלותו של נתניהו מול אובמה לא הוסיפה לביצורה של ישראל, בלשון המעטה. רבים וטובים ביקשו מנתניהו ויעצו לו לא להיכנס לעימות נוסף, מיותר לחלוטין, עם אובמה. בדרך של הידברות, בהשתתפות ישראל ועמידה על דרישותיה, ניתן היה להגיע, אולי, להסכם טוב יותר. נתניהו הרגיש שכל מאמציו להביא למניעת ההסכם כשלו.
המהלך האחרון שלו היה מהלך פוליטי שנועד לכסות על הכישלון: נאום אנטי-אובמה, אנטי ממשל ארה"ב, בידיעה ברורה שאין כל סיכוי שתוכנית אובמה תסוכל. אלא שנתניהו לא כיוון לארה"ב אלא אל תוך ישראל. עצם העובדה שנאם בקונגרס, שיסה נגד הנשיא וההסכם, כל אלה הביאו לתמיכה מחודשת בו בארץ הקודש. נתניהו גבר, אמיץ, פטריוט, בלתי ניתן להכנעה אפילו המדובר בנשיא ארה"ב. אלה היו מרבית התגובות של הציבור הישראלי. ההסכם נחתם, אושר בקונגרס, הסנקציות על אירן הוסרו, וכל שנותר הוא האיומים שנתניהו פיזר. מי יישא באחריות לכישלון של נתניהו לסכל את ההסדר, להישאר מחוצה לו, לא להיות מעורבים בגיבושו וסעיפיו והפיקוח עליו? לא נתניהו כי, כאמור, נתניהו הצליח להסיט את הדיון בו כראש ממשלה ותפקודו, אל כיוון אובמה, השמאלנים בבית, עוכרי ישראל בעולם. והסיסמאות הפכו לתמיכה של ישראלים רבים בו. זו פוליטיקה של שנאה. הפרשה נשכחה ונתניהו איתן מאי-פעם.
אחד הספיחים של ההסכם עם אירן הוא ההסכם האסטרטגי שממשל אובמה ניסה לקדם כפיצוי לישראל ולמען ביטחונה. אובמה, שנוא הישראלים, היה לנשיא שהעניק לישראל את הסיוע הצבאי הרב ביותר, כולל כסף רב עבור פיתוח "כיפת ברזל". על-פי דיווחים מארה"ב של אנשי ממשל בכירים, נתניהו מסרב, לעת עתה, לחתום על ההסכם האסטרטגי מתוך מחשבה שאולי והנשיא האמריקני הבא יהיה נדיב יותר. יש כאן הימור ממשי. נתניהו לא נרתע מביקורת הנשמעת על-ידי גורמים שונים. הוא שוב בונה על הקלף המנצח: אם ייחתם ההסכם ברגע האחרון, יקבל נתניהו מחיאות כפיים סוערות על-ידי תומכיו הפוליטיים. אם יכשל, שוב יוציא את נשק השנאה וישתמש בו: אובמה עוכר ישראל, שמאל ישראלי בוגדני, עולם אנטישמי המבקש להחריב את ישראל, וכולי. ושוב הציבור הישראלי יצופף שורות ליד המנהיג האהוב והבלתי מתפשר. אין שוב משמעות לעובדה שישראל תינזק. העיקר הדימוי.
ועוד דוגמה. בראיון שהעניק פרופ'
אריה אלדד לאורי משגב בעיתון הארץ לרגל צאת ספרו, אומר אלדד: "כן. אני נזכר שפעם הוא אמר, 'תמיד התנגדתי להינתקות'. ואני אומר: הלו, אני הייתי לידך, ראיתי את הפנים שלך הופכים לפלסטלינה כשהגיע תורך בהצבעה המכריעה.
אריאל שרון ישב שם כמו סלע. נתניהו עבר על ידי, אני ישבתי ליד המעבר. ראיתי על הפנים שלו איך הוא משתנה.
בסוף הוא בא ואמר 'בעד'. אפשר לספור עשר פעמים שהיה ביכולתו להפיל את התוכנית הזאת והוא לא עשה את זה. יכול להיות שלכל אחת מהן יש הסבר טוב. יכול להיות שאפילו אידיאולוגית הוא שמח ששרון מוציא לו את הערמונים האלה ששמם עזה מהאש, שמישהו אחר עושה את העבודה בשבילו. אבל לבוא ולהגיד בשכנוע רב שהוא תמיד התנגד להינתקות? אתה מבין שלאיש אין שום בעיה לשקר. על כל נושא". כל אלה לא הפריעו לנתניהו לטעון עד היום שהוא היה נגד ההינתקות. אגב, אירוע זה מצולם. דרך המילוט של נתניהו שוב הוכיחה את עצמה: פוליטיקה של שנאה: השמאלנים אשמים, האנטי-
מתנחלים ודומיהם. וזה עובד מצוין.
מתווה הגז נדחה על-ידי בג"ץ משום שלא עבר בכנסת בה אין לו רוב, נתניהו וחבריו הפעילו את נשק יום הדין. הטרור משתולל, אוטובוס התפוצץ ומי יודע מה טומן העתיד, והקוסם הביטחוני שאינו מקשיב לראשי מערכת הביטחון, שוב מוציא את הנשק האולטימטיבי. כך בכל תחום ותחום. וזה עובד.
הסיבה פשוטה: האלקטורט של הליכוד, ברובו המכריע, שונא את המרכז ואת השמאל הציוני, או בהגדרתו האליטה. האידיאולוגיה שלו אינה אלא אידיאולוגיה של שנאה מתובלת באספקטים כמו-ביטחוניים או מדיניים, אך במהות, העבר המדומה של קיפוח ואפליה הוא המניע. נתניהו וחבריו עושים מזה מטעמים פוליטיים.
