יותר ממה שאנחנו רוצים לאכוף התנהגות נאותה על עיתונאים, שוטרים ואחרים, אנו מצפים מגופי האכיפה לפעול באורח הגון, שוויוני, חוקי, וכאשר גופי אכיפת חוק יוצרים רושם של דרכים עקלקלות, הם גורמים נזק הרבה יותר גדול מאשר כל נקודת קצה יכולה לגרום, זה בדיוק כמו זיהום באצבע התיכונה אל מול זיהום בגזע המוח.
אבירם זינו
העיתונאי
אברהם זינו עמד לדין משמעתי אתי ב
מועצת העיתונות על חשיפת מקור. הפרטים עצמם אינם חשובים חשוב לטעמי התהליך.
מיד עם פרסום האפשרות שזינו חשף מקור, התבטאה נשיאת מועצת העיתונות בחריפות נגד המעשה, ובניגוד לשיטתנו המשפטית, אשר אינה מאפשרת לגוף האכיפה עצמו ליזום תלונה, יזמה הנשיאה תלונה נגד זינו בכך שקראה פומבית לגורמים הבקיאים בנושא להתלונן.
לא אחרה השעה ופלוני אלמוני התלונן, לטענתו של אבירם זינו בתשובתו, המתלונן הזה היה אדם פיקטיבי, לא קיים כלל במרשם התושבים. התלונה נדחתה על הסף בנימוק שאין בידי המועצה הכלים לשפוט במחלוקת העובדתית שבפרשה.
לנעלי התלונה המוטלת מאוד בספק הזו נכנסו כמה בכירים ממועצת העיתונות, הם ערערו על החלטה בתלונה שלא הם הגישו, הפעם התלונה נדונה, ובסיכומו של דבר הוזהר אבירם זינו על כי אישר למח"ש את תמונות המסך עם זיהוי המקור.
בין לבין פוטר אבירם זינו מהעיתון שהעסיק אותו, ולא ניתן לשלול על-הסף כי העלייהום הזה, טרם נדון עניינו, היה בין הגורמים לכך שמעשהו נתפס כמעשה חמור ביותר, ואולי אף היה בין הגורמים לפיטוריו.
במישור הערכי התגונן זינו בעובדה, שלפי הבנתו, מקור המשקר לעיתונאי אינו זכאי להגנה מפני חשיפתו. מנגד השופטים סברו (בשורה התחתונה) כי ההגנה היא מוחלטת ואין היא תלויה כלל במידת האמת או השקר שבדברי המקור.
העיקר אותו הדגיש חבר השופטים בהחלטתו הוא מניעת סכנה של חשיפת מקורות, כי חשיפת מקורות היא בבחינת אפקט מצנן לזרימת הנתונים לעיתונות, זרימת נתונים שהיא כלי חיוני בידי "כלב השמירה של הדמוקרטיה" במילוי תפקידו.
איתן הבר
לפני מספר שבועות סיפר
איתן הבר, אל מול פני האומה, על כי גנדי היה מקור עיתונאי פורה מאוד של עיתונו. איש לא חקר את הבר, לא מח"ש ולא כח"ש, הבר לא העלה ספקות באמיתות הדיווחים של גנדי, הוא לא הציג כל סיבה ערכית לחשיפת המקור, כך סתם ללא כל סיבה הנראית לעין הוא סיפר לתחקירן עובדה, על היות גנדי מקור שופע של עיתונו.
ואם נשאל את עצמנו: הרי גנדי אינו כבר בין החיים, אז ודאי נענה כי תקנון האתיקה שאינו מבדיל בין אמת לשקר אינו מבדיל גם בין חיים ומוות. ובכלל, אם מה שמטריד אותנו הוא אותו אפקט מצנן, הרי שגילויו של הבר הוא ודאי מסוכן לעיתונות חופשית, כי מעתה יודעים כל המקורות, שכאשר יילכו לעולמם או אם יחלו ח"ו ולא יוכלו להגן על עצמם בכירי העיתונאים עלולים לחשוף אותם לעיני כל.
הפער
לא שמעתי כל התבטאות של נשיאת מועצת העיתונות בנושא גנדי-הבר. לא שמעתי את בכירי העיתונות בנושא גנדי-בר. למיטב ידיעתי, פלוני אלמוני לא הגיש תלונה בעניין הבר. לדעתי, בכירי מועצת העיתונות לא התלוננו ולא נכנסו בנעליו של אף אחד במקרהו של הבר. שקט, ושלווה – איש לא מתרגש.
זאת ועוד, מאותו תחקיר ניתן היה להבין שהבר ידע כבר אז על דפוסי התנהגות מאוד שנויים במחלוקת של גנדי, אך לא פרסם אותם.
איפה ואיפה?
אז האם מועצת העיתונות אוכפת את כללי האתיקה באורח שוויוני? האם יש לנו כמה סוגים של עיתונאים, כאלה עם דם כחול המוגנים מכל אפשרות של ביקורת וכאלה אשר יש להם דם אדום, ובעניינם הדין נוקב את ההר ובדרך עוקף מספר רב של מכשולים פרוצדוראליים החיוניים לצדקתו של ההליך כולו?
האם גם בעניינו של מר הבר יישכבו נשיאת מועצת העיתונות, והמועצה כולה על הגדרות למיצוי הדין האתי עם הבר כפי שמוצה הדין אם אבירם זינו?
נמתין ונראה.
