הון שחור הוא פעילות כלכלית מקבילה לזאת המדווחת והגלויה, אשר משולמים עליה כל המיסים ותורמת למדדים השונים של המדינה. ההון השחור יכול להתאפיין בפעילויות שונות ואשר ניתן לחלקן לשתיים ראשיות.
האחת היא פעילות בלתי חוקית, אשר חשיפתה תהווה בדרך כלל עילה לתביעה פלילית, כגון סחר בסמים, זנות, גניבה, שוד ועוד. פעילות זאת מניבה הכנסה לעוסקים בה, אלא שאותה הכנסה לא מדווחת כלל, הואיל וחשיפתה תוביל לכתבי אישום בגין אותה פעילות אסורה. השנייה היא פעילות חוקית שאינה מדווחת כנדרש, כך למשל פעילות מסחרית ללא הוצאת קבלה, או הוצאת קבלה על חלק מהתמורה, דיווח שגוי למס הכנסה וכדומה. המשותף לפעילויות הללו הוא שההכנסה הנוצרת לעוסקים בהן, אינה מדווחת ונגרעת ממחזור העסקים החוקיים של המדינה ומתקציבה.
ברור שההון השחור גורם נזק למדינה, הן בשל הפעילות העבריינית והן בשל המחסור בהון שהיה יכול להיות מופנה לצרכיה השונים. הואיל ובעלי ההון השחור אינם יכולים להוציאו אל אור השמש בישראל, הם מוציאים אותו לחו"ל וצורכים אותו שם ברכישות נדל"ן, בטיולים יקרים ועוד. שלא לדבר על כך שחלק מההון השחור מופנה לארגוני טרור. לא פלא שהמדינה על פני השנים ניסתה ועדיין מנסה למגר, או לפחות לצמצם, את תופעת ההון השחור.
התפקיד החשוב של הרשות
המדינה הקימה ועדות למלחמה בהון השחור, רשויות שונות עוסקות במלחמה בו, הבנקים גויסו לטובת העניין וחויבו לדווח על מגוון של פעולות ואף נחקק חוק לאיסור
הלבנת הון. בנוסף יש חובת דיווח ביציאה או כניסה לישראל על נשיאת כסף מזומן או באמצעות העברה בנקאית. לאחרונה התבשרנו שפעולות מסוימות המוגדרות כהעלמת מיסים, הוכרו כעבירות מקור ומכוחן יהיה ניתן לחלט כספים שנתפסים.
לרשות המיסים יש תפקיד מרכזי במלחמה בהון השחור. מבצעי אכיפה שמבצעת הרשות באופן תדיר מיועדים למאבק בהון השחור ובפעילויות בלתי חוקיות שונות. הרשות מאפשרת לאזרחים לדווח לה על עבירות מס ואף לזכות בתגמול. הרשות גם הכריזה על מבצע של "גילוי מרצון", במסגרתו מעודדים נישומים שהעלימו מס לחשוף את ההעלמות כנגד הבטחה שלא יינקטו נגדם הליכים פליליים.
אין ספק שהמלחמה בהון השחור מוצדקת ויש בה לשפר את רמת החיים והביטחון של כל אזרח. אולם רשות המיסים בעצמה, באופן יוצא דופן, עוזרת בפעולותיה להגביר את ההון השחור, ואף מאפשרת דרכים להלבנתו ללא עונש. הכוח שניתן למפקח מס, נותן לו מבלי משים ובחוסר הבנה יכולת להלבין הון שחור.
15 מיליון שקל לבזבז
נניח שאדם הרוויח 15 מיליון שקל בפעולות אסורות. אילו היה מצהיר על הון זה, היה אמור לשלם מיסים בשיעור של 50% והיו נותרים בידיו 7.5 מיליון שקל. אבל לאותו אדם "חבל" לשלם מס גבוה כל כך, ולכן הוא מסתיר את ההון ולא מדווח עליו. אם כך, כיצד ישתמש בכסף? עליו להלבין את ההון, על-מנת שיהיה יכול להשתמש בו ללא הפרעה מעוררת חשד.
לצורך כך, אותו אדם "מנצל" את מפקח המס. כיצד הוא עושה זאת? בפשטות רבה. יש ברשותו נכס
מקרקעין ששוויו בשוק 8 מיליון שקל שקל. הוא מוכר אותו ומדווח שהתמורה הייתה 15 מיליון שקל. העסקה מדווחת למיסוי מקרקעין, ומפקח המס שש ושמח להוציא שומה על הסכום המדווח, למרות שהוא יודע שמדובר בסכום מופרז ולמרות שהוא יודע שהוא חייב לקבוע שומה לפי שווי השוק של הנכס. אבל הנטייה לקבוע שומה גבוהה גוברת על כל שיקול אחר, גם אם בפועל נוצר נזק עצום שעולה על גביית המס מהעסקה.
מה הנזק? מוכר המכס קיבל אסמכתא מרשות המיסים שהוא מכר נכס ב-15 מיליון שקל. כלומר: יש לו כסף לבזבז באופן מוצהר וללא חשש. זהו כבר לא כסף שחור, אלא כסף מולבן באישור מפקח המס. האחרון יהיה מוכן להגן על השומה הגבוהה אפילו בבית המשפט. מפקח המס אינו מבין, או בוחר שלא להבין, את משמעות הנזק שגרם בכך שנתן יד להלבנת הון.
לקבוע לפי שווי שוק
על-פי סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), יש למסות את העסקה בהתאם ל"סכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות על-ידי מוכר מרצון לקונה מרצון, ובלבד שבמכירות שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה בעד הזכות במקרקעין או בעד זכות באיגוד נקבעה
בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה, בין במישרין ובין בעקיפין - התמורה כאמור". כלומר: את שוויה של עסקת מקרקעין יש לקבוע לפי שווי שוק. במקרים מסוימים יהיה ניתן לקבל את התמורה המוצהרת גם אם היא לא כשווי השוק: כאשר בין הצדדים יש יחסים מיוחדים (כגון קרובים וחברים), וכאשר ידוע שהצהרת הצדדים לא נגועה בחוסר תום לב.
יחסים מיוחדים ניתן לזהות, אולם איך פקיד המס יכול לדעת האם העסקה נגועה בחוסר תום לב? הרי הצדדים לא יגלו מיוזמתם שהצהירו על שווי כוזב או השמיטו פרטים אחרים. סוגיה זאת נבחנה בפסק הדין בעניין אסתר רוט (ע"א 38/86) בו נקבע, כי אם הצדדים לעסקה לא הביאו נימוקים משכנעים מדוע הסכום שקבעו נופל מן הסכום שניתן היה להשיג בשוק החופשי, יהיה רשאי פקיד המס לקבוע שווי לעסקה לפי החלטתו, דהיינו לפי שווי השוק. נטל ההוכחה במקרה זה מוטל על המוכר והקונה, והם אמורים להוכיח שקבעו את התמורה בתום לב ויש להם הסבר לפער אל מול שווי השוק. נקבע, כי פער של 30% בין התמורה המוצהרת לבין שווי השוק, יצביע על חוסר תום לב.
אין צורך להוכיח שהצדדים נגועים בחוסר תום לב; עצם קיומו של פער בין התמורה המוצהרת לשווי השוק, מהווה אינדיקציה לחוסר תום הלב, ולכן מפקח המס צריך להתעלם מהמוצהר ולקבוע שווי לעסקה לפי שווי השוק. פקידי המס מרבים להשתמש בהלכה שנקבעה מכוחו של פסק דין זה, בעיקר כאשר התמורה המוצהרת נמוכה משווי השוק. אולם כאשר המצב הפוך והתמורה המוצהרת גבוהה משווי השוק, פקידי המס לרוב אינם מתקנים וקובעים את השווי על-פי שווי השוק. מבלי משים, רשות המיסים עוזרת במקרים אלו להלבין הון שחור והכל תוך הפסד ניכר למשק.
