מדליקי המשואות תשע"ו-2016

שרה קיין לבית איזיקוביץ נולדה בשנת 1919 בקאשה שבצ'כוסלובקיה למשפחה מסורתית של שמונה נפשות. להוריה הייתה קונדיטוריה, שבה עבדו שרה ואחיה. אחיה הגדולים רחל ומאיר עלו לארץ ישראל לפני המלחמה.

בשנת 1938 סופח אזור מגוריה של המשפחה להונגריה. באפריל 1944, כחודש לאחר כיבוש הונגריה על-ידי הגרמנים, רוכזו יהודי קאשה והעיירות הסמוכות בגטו ובמאי הועברו לבית חרושת ללבנים. בתחילת יוני 1944 גורשו שרה, אחותה אתל והוריה לאושוויץ.

בסלקצייה הופנתה כל משפחתה של שרה לתאי הגזים. שרה ואחותה אתל נלקחו למקלחות ונקלטו בתור אסירות במחנה. שרה פגשה קרובת משפחה ושאלה: "מתי נפגוש את ההורים?" הקרובה הצביעה לעבר הלהבה מהקרמטוריום ואמרה: "אל תחכי להם, הם שם". שרה פרצה בבכי מר. "בתוך שנייה הבנתי שאין לי אף אחד חוץ מאחותי, אתל", סיפרה שרה לימים.

במחנה סבלה שרה ממחלות רבות אך שרדה בסלקציות. באחת הסלקציות הוצאה אתל מהמסדר עם קבוצת אסירים שיועדו להישלח לתאי הגז, אך שרה הסתייעה במכריה, דיברה עם הרשמת והביאה לידי השבתה של אתל.

בחורף 1945-1944 הועברו שרה ואתל בקרונות בקר פתוחים, בשלג, לברגן-בלזן. משם הועברו למחנה פאלרסלבן ולמחרת למחנה פורטה, ובו עבדו בבית חרושת לחלקי חילוף למטוסים. לאחר כחודש הוצעדו בצעדת מוות למחנה זלצוודל.

באפריל 1945 שוחרר המחנה על-ידי הצבא האמריקני. שרה שקלה 38 ק"ג. רבים מהניצולים אכלו מזון רב ועשיר שמצאו בעיירה הסמוכה, זלצוודל, אך שרה מצאה לה ולאחותה אתל צנימים וחלב. למחרת ראו השתיים את הניצולים שאכלו מזון רב מוטלים מתים במחנה.

שרה ואתל ביקשו לנסוע לארץ ישראל, לאחיה ולאחותה. חייל אמריקני שקיבל את פרטיהן האישיים הקריא את שמותיהן ברדיו. חבר בקיבוץ גן שמואל שעקב אחר השידור שמע את שמותיהן והודיע לאחותן רחל, חברת הקיבוץ, שהן שרדו.

שרה ואתל הגיעו לפראג, שם סיפר להן מכר כי אחיהן ואחותן, יוסי ומרים, נמצאים בבודפשט. השתיים הגיעו לבודפשט, נפגשו עם יוסי וסיפרו לו שאשתו ושני בניו נרצחו. הן שבו לקאשה וגילו שבביתן מתגוררים זרים. במקום מחבוא בתוך הבית מצאו השתיים את כוס הקידוש של האב וצעיף של האם. החפצים שמורים במשפחה עד היום.

ביולי 1946 עלו שרה, אתל ומרים לארץ ישראל באניית המעפילים "החייל העברי". האונייה נתפסה על-ידי הבריטים, ונוסעיה נכלאו במחנה המעצר עתלית. אחרי ששוחררו מעתלית הגיעו לקיבוץ גן שמואל.

שרה נישאה לאברהם ז"ל שהיא הכירה עוד בנעוריהם בקאשה, ולהם שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-14 נינים.

רוברט טומשוף נולד בשנת 1916 בדולני קובין שבסלובקיה למשפחה דתית של שמונה נפשות. ב-1933 עלה אחד מאחיו של רוברט לארץ ישראל. באותה שנה נפטר אביו.

במרץ 1939, עם עלייתו לשלטון של המשטר הפשיסטי בסלובקיה, גויס רוברט לעבודות כפייה בצבא הסלובקי, ובהן השתתף בבניית מחנות עבודה ליהודים, בהקמת שדות תעופה ובהרחבת ערוץ הדנובה לשם מניעת הצפות.

בשנת 1942 גורשו לאושוויץ אמו של רוברט ואחיו וילי ויוליוס ונרצחו. רוברט ברח מעבודות הכפייה והסתתר בביתה של אחותו בז'ילינה. הוא קיבל מסמכי זהות בדויים בשם נוצרי, אך כשזיהה אותו מכר, נאלץ לברוח שוב.

בתחילת שנת 1944 עבר רוברט לבודפשט במסמכי זהות בדויים חדשים, שם עבד וניסה לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. הוא קיבל תעודות זהות מזויפות חדשות אך לא הספיק להחתימן כראוי ונעצר באפריל 1944, לאחר פלישת הגרמנים להונגריה. חוקריו ציוו לגרשו לאושוויץ.

עד מועד גירושו הצפוי נכלא רוברט בבית סוהר בבודפשט. כשנדרש בכלא דובר שפות למילוי טפסים, התנדב רוברט לתפקיד ונשלח לאחד המשרדים בכלא. באחת המגירות במשרד מצא רוברט תעודות מעבר חתומות ולקח אחת מהן. לאחר שהפקידים עזבו את מקום עבודתם, חיכה רוברט לחילופי המשמר, לקח ערמת טפסים והודיע לשומר הבניין שעליו להביא אותם בדחיפות לביקורת אל מחוץ לכלא. השומר הורה לו לחכות עד שיסיים לנעול, וכשהסתלק השומר מיהר רוברט לשער, הציג לפני השומרים את תעודת המעבר וברח.

מכרים בבודפשט סייעו לרוברט להגיע למרכז הארגונים הציוניים, שם קיבל מסמכי זהות מזויפים חדשים והחל לעבוד בבית חרושת. עם התעוררות חשדות לגבי מוצאו, ברח שוב והגיע ברכבת וברגל לעיר ארד שברומניה. באוגוסט 1944, עקב שמועת שווא על ספינות המפליגות לארץ ישראל, הגיע רוברט לנקודת ריכוז לקראת ההפלגה אך שם נעצר והועלה על טרנספורט להונגריה. על גבול הונגריה נעצרה הרכבת ושומריה הסתלקו. הרכבת חזרה לארד ורוברט הועבר למחנה עבודה בעיר טרגו ז'יו. בסוף אוגוסט 1944 שחרר הצבא האדום את העיר.

רוברט נסע לבוקרשט ושם השתתף בהקמת מוקד סיוע לפליטים יוצאי צ'כוסלובקיה. הוא ניפק לפליטים מסמכים שסיפקו להם חופש תנועה. לאחר מכן הגיע לפראג, שם שימש מזכיר ההסתדרות הציונית בעיר. במסגרת תפקידו סייע לעלייה ולהשגת נשק ליישוב היהודי בארץ ישראל. ב-1946 נשא לאישה את מרים, ניצולת אושוויץ, וב-1948 עלו השניים לישראל.

לרוברט ולמרים בן, בת ושתי נכדות.

יהושע העשיל פריד נולד ב-1930 בוולקה קפושאני שבצ'כוסלובקיה למשפחה של תשע נפשות. אביו היה רב הקהילה, נצר למשפחת רבנים חסידית.

בשנת 1938 סופח אזור מגוריו של יהושע להונגריה. במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, ובחג הפסח, באפריל 1944, גירשו שוטרים הונגרים ואנשי גסטפו את יהודי ולקה קפושאני לגטו אונגוואר. במאי גורשו יהודי הגטו לאושוויץ. שׂערו ופאותיו של יהושע גולחו, והוא הועבד בניקוי קרונות, באיסוף חפצי הנרצחים ובניקוי התעלות הסמוכות לרמפה. בתעלות אלו מצאו יהושע וחבריו דברי ערך ומכרו אותם לאסירים פולנים תמורת אוכל.

באחד הימים ראה יהושע את אחותו רחל, שהתגוררה בצריף הסמוך לגדר המחנה שלו, והשליך אליה אוכל אל מעבר לגדר. באירוע אחר הובלו יהושע וחבריו לשער המחנה. יהושע חשב שהם מובלים לרצח בתאי הגז והציע לחבריו לשיר "אני מאמין" ולומר "שמע ישראל" עם ההגעה לתאי הגז. לבסוף הם לא נשלחו אל תאי הגז והוחזרו לצריפיהם.

בכל יום חג ניסה יהושע, בנו של רב קהילה וחזן, להשמיע לחבריו את ניגוני החגים ולעודד את רוחם.

בדצמבר 1944 נשלח יהושע עם חבריו למחנה זקסנהאוזן ומשם למחנה ליברהאוזן. עם התקרבות הצבא האדום הוצאו יהושע וחבריו לצעדת מוות. בלילות ישנו על השלג. הם הוחזרו לזקסנהאוזן והוסעו למאוטהאוזן, ושם נאלצו לאכול חלזונות וצפרדעים כדי לשרוד. יהושע וחבריו שמרו איש על רעהו, חלקו את האוכל ועודדו זה את זה. הקבוצה הועברה למחנה גונסקירכן, שם חלה יהושע בטיפוס. במאי 1945, כאשר יהושע וחבריו התפללו תפילת ערבית של ליל שבת, שחרר הצבא האמריקני את המחנה.

יהושע אושפז בבית חולים בלינץ. כשהתחזק נסע לביתו בוולקה קפושאני ומצא את אחיותיו: רחל, ניצולת אושוויץ, ושושנה ואסתר שחיו בעת המלחמה בבודפשט בזהות נוצרית. אז נודע ליהושע כי אמו ואחיו התאומים נרצחו בתאי הגז באושוויץ.

יהושע למד בישיבה בקושיצה ועם עקירת הישיבה לארצות הברית החליט לעלות לארץ ישראל, שם התגוררה אחותו ציפורה. יהושע ושתיים מאחיותיו, רחל ושושנה, הגיעו במסגרת עלייה ב' לגרמניה ומשם לאיטליה. במרץ 1947 עלו השלושה על אניית המעפילים "מולדת", אך הבריטים תפסו אותה, ומעפיליה הועברו למחנות מעצר בקפריסין, שם למד יהושע עברית. בפברואר 1948 עלה יהושע לארץ ישראל בסרטיפיקט של עליית הנוער.

בשנת 1952 נשא יהושע לאישה את רבקה שהוא הכיר באמצעות בן דודה שהיה עמו במחנות. ליהושע ולרבקה שלושה ילדים, 14 נכדים ו-33 נינים.

יוסף לביא נולד ב-1928 בבנגזי שבלוב למשפחה דתית של 19 נפשות, נכד לרב אליהו לביא, רב ודיין בבנגזי. יוסף היה חבר התנועה הציונית "מכבי".

בשנת 1938, עם החלת חוקי הגזע האיטלקיים על לוב, הועברו יוסף והתלמידים היהודים לבית ספר נפרד שעל דלתו היה מגן דוד. בשנת 1940 נפטרו הוריו של יוסף. אחיו הגדולים של יוסף, שהיו נשואים, לקחו תחת חסותם את יוסף ואחיו.

בשנת 1942 גורשו כל בני משפחתו של יוסף למחנה הריכוז ג'דו שבלוב. יוסף גורש עם יהודים מלוב לאיטליה ושם נכלאו בעיירה קסטלנובו נה מונטי. בפברואר 1944 גירשו אותם הגרמנים למחנה הריכוז ברגן-בלזן. בתחילה סירב יוסף לאכול מכיוון שהמזון לא היה כשר, אך לאחר שבוע של רעב נאלץ לאכול כדי להינצל ממוות.

במחנה הציע לו אחד האסירים, יהודי דתי, לעבור טקס בר מצווה. "הנחתי תפילין. הוא ביקש ממני לכבד את הנוכחים, אבל היה לי רק תפוח אדמה קטן. למזלי אישה השיגה לי בושם. שפכתי לכל אחד קצת בושם על היד, וזה היה טקס בר המצווה שלי".

במרץ 1945, במסגרת עסקת חילופי אסירים, הועבר יוסף לצרפת ומשם לספרד ולפורטוגל. "כשהגענו לליסבון הבנו שהגיהינום מאחורינו", מספר יוסף.

יוסף שב לבנגזי ועבד ב"נאפי" (ה"שקם" של הצבא הבריטי). הוא נפגש עם חיילים מהחי"ל – החטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי שכינויה היה "הבריגדה" – והם הציעו לו לעלות לארץ ישראל. "הם היו מלבישים את הבחורים בבגדי הבריגדה ונותנים להם אישור חופשה, וכך יכלו הבחורים להגיע במקומם לארץ ישראל", מספר יוסף.

"הלכתי לתחנת הרכבת, מישהו הלביש אותי במדים של הצבא שכתוב עליהם 'פלשתין' ובכובע. שמו לי הרבה מסמכים בכיס כך שייראו כמו פספורט. עליתי לרכבת לבוש כמו חייל ונסענו עד אלכסנדריה". חיילי הבריגדה הבריחו את יוסף לארץ ישראל, והוא התגורר בכמה קיבוצים, התנדב לפלמ"ח ובמלחמת העצמאות לחם בקרבות על הקסטל.

יוסף נשא לאישה את איבון, ולהם בן ובת, שבעה נכדים ונינה. הטלית שקיבל בטקס בר המצווה בברגן-בלזן שמורה אתו עד היום.

חיים גרוזביין נולד ב-1937 בדולהינוב שבפולין (כיום בבלרוס) למשפחה דתית של ארבע נפשות. אביו היה בעליו של אטליז וכן חכר שדות.

ביולי 1941 כבשה גרמניה את דולהינוב, ובאפריל 1942 גורשה משפחתו של חיים לגטו, עם היהודים בני העיירה. הגרמנים גייסו את הגברים לעבודת כפייה מחוץ לגטו. כשיצאו אביו ובן דודו של חיים באחת מקבוצות העבודה, הם נרצחו על-ידי הגרמנים. בסוף אפריל התבצעה אקצייה בגטו. חיים ובני משפחתו הסתתרו בבור שהיה חפור מתחת לתנור אך המחבוא התגלה. יושביו אולצו לצאת ונרצחו ביריות ובמכות. חיים ובת דודו רישקה התחבאו בפינות הבור וכך לא התגלו.

לאחר כמה ימים הגיע אל המחבוא קרוב משפחה. הוא הציע לחיים ורישקה לברוח אתו, אך השניים סירבו. הוא יצא לבדו ונורה למוות.

בלילה יצאו חיים ורישקה מהבור והגיעו לביתה של רישקה בחיפוש אחר אמה, לאה, אך לשווא. הם מצאו את דודתם דבוסיה, והיא לקחה אותם לביתו של השכן, גבריאל רובין, שם הסתתרו באקצייה נוספת. ביתו של רובין היה בקצה הגטו וכך הצליחו חיים, רישקה, משפחתה של דבוסיה ומשפחת השכן לברוח מן הגטו אל היער. הם הצטרפו לקבוצה של יהודים שברחו מהרציחות שהתחוללו בעיירות סמוכות.

ביערות פגשו בפרטיזנים, והם ביקשו להעביר את קבוצת היהודים שעמה נמנה חיים אל מאחורי קו החזית. בעת הצעדה הארוכה נקלעה הקבוצה למארב גרמני, וחיים נורה ונפצע ברגלו. דודתו דבוסיה נשאה אותו על גבה אך לבסוף נאלצה להשאירו מאחור. פרטיזנים רוסיים מצאו את חיים ביער והעבירוהו למרפאתם, שם ניתח אותו רופא יהודי ללא חומרי הרדמה. כשעזבו הפרטיזנים את המקום, נותר חיים לבדו ונאלץ לפתח כישורי הישרדות: הוא ישן במחפורות באדמה, הכין כידון מעץ להגנה, למד להבעיר אש, צד נחשים למאכל, שתה ביצי ציפורים, פשט על דירי חזירים בכפרים, גנב את מזונם של החזירים, שאב מים בדלי מבארות האיכרים ולעתים עבד אצל איכר ברעיית פרות ובכל עבודה גופנית שנדרשה.

לאחר כשנתיים הגיע חיים אל מחנה פרטיזנים והועבר לבית יתומים בלרוסי בשטח משוחרר. הוא למד בפנימייה מקצועית, עבד בנגרות והתגייס לצבא האדום. כשקיבל חופשה הגיע לדולהינוב ושם שמע מיהודים אחרים בני המקום, ששרדו ושבו אף הם, ששתי דודותיו שרדו: דבוסיה, שממנה נפרד ביער, ואחותה. הוא יצר עמן קשר ונפגש עמן.

בתחילת שנות ה-60 עלה חיים לישראל. ב-1965 נשא לאישה את עליזה, ולהם שני בנים וחמישה נכדים.

לאניה רוזנהוך לבית וודקה נולדה בראדום שבפולין בשנת 1920 למשפחה של חמש נפשות. אביה היה יצרן נעליים וחבר מפלגת הבונד הסוציאליסטית. כבר בגיל 17 החלה לאניה ללמוד באוניברסיטת ורשה. עם פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 שבה לאניה לבית הוריה, ובאפריל 1941 נכלאה המשפחה עם כל יהודי ראדום בגטו שהוקם בעיר.

אחד מידידיה של לאניה הציע לה להצטרף אליו ולברוח לשטח הכיבוש הסובייטי, אך לאניה סירבה לעזוב את משפחתה. "זה היה הרגע המכונן בחיי. אז החלטתי שהמוטו הוא להישאר יחד", מספרת לאניה.

לאניה נישאה בגטו לחבר נעוריה, מונייק ראקוץ, אולם נאלצה להיפרד ממנו ולעבור עם שתי אחיותיה, בלה ומניה, למחנה עבודה שהוקם בבית חרושת לנשק. גם שם סירבה להצעתו של פועל אוקראיני להיפרד מאחיותיה ולצאת מהמחנה כדי לחיות בכפר, בזהות שאולה של נוצרייה.

בשתי אקציות באוגוסט 1942 גורשו יהודי גטו ראדום למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו. בנרצחים היו אמה של לאניה ובעלה מונייק שגורש עם משפחתו. אביה של לאניה נרצח כנראה עוד בעת ההליכה אל קרונות הגירוש. ביולי 1944, בשל התקרבות הצבא האדום, הוצאו לאניה ואחיותיה מראדום והועברו בצעדת מוות ברחבי פולין לטומשוב מזובייצקי ונכלאו. לאחר כעשרה ימים נשלחו ברכבות לאושוויץ, לשם הגיעו ב-3 באוגוסט.

באושוויץ קועקעו מספרים על זרועותיהן של האחיות, שְׂערן גולח וכל רכושן נלקח. הפריטים היקרים ביותר ברכושן היו תמונותיהן המשפחתיות האחרונות. לאניה ואחיותיה הצליחו להישאר יחד, במגורים ובעבודה. במסדרים גוננה לאניה על גבה הפצוע של אחותה בלה כדי שלא תילקח בסלקציות ותירצח.

בדצמבר 1944 הועברו לאניה ואחיותיה למחנה רוונסבריק ולמחנה מלכוב, תת-מחנה של רוונסבריק. בכל בוקר היה עליהן ללכת לעבודה בבית חרושת לנשק. לאניה הייתה פצועה ברגלה ממכותיו של איש אס-אס, מכות שספגה עוד באושוויץ, אך אחיותיה תמכו בה. עקב פציעתה התפתח נמק ברגלה, אך לבסוף ניצלה הרגל, ולאניה שובצה לעבודה במטבח.

באפריל 1945 שוחררו לאניה ואחיותיה בעסקת חילופי אסירים. הן הגיעו לשוודיה, שם החלה לאניה לעבוד בתור מורה לילדים ניצולי שואה, מטעם עליית הנוער. במרץ 1948 עלתה לאניה על אניית מעפילים והגיעה לחיפה. היא נקלטה בקיבוץ אפיקים, שם נישאה ליעקב והייתה מורה בקבוצות של נוער עולה.

ללאניה וליעקב נולדו שלושה ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים.