הכועסים

בזמן האחרון אני נתקל בלא מעט מקרים של אנשים כועסים, וכדרכם של אנשים כועסים, שיקול דעת והתבוננות שקולה במציאות אינם החלק החזק בהתנהלותם. שכיח במיוחד הוא "הכעס על המדינה".

בהפניית הכעס אל המדינה, יש לא מעט מהסרת האחריות מן הגורם האמיתי לכעס, ובכלל זה הכועס עצמו, לעבר "כולנו". כולנו עשינו לו עוול, כולנו לא עטפנו את הכועס התורן בצמר גפן ולא נתנו לו מדי בוקר סוכריה על מקל. כולנו הנחנו לו לחיות את חייו בשלווה ולבצע את טעויותיו ושגיאותיו בכוחות עצמו. כולנו כיבדנו את "זכות הפרט" ואת "כבוד האדם" שלו, מפני שכולנו היינו משוכנעים שזה מה שנכון לעשות בדמוקרטיה.

משהתברר ל"כועסים" שהעניין אינו פשוט וההצלחה לא תמיד מובטחת, כפה עליהם האגו הגדול שפיתחו, שינוי במערכת הייחוס האישית למציאות. בהשראת תרבות "המגיע לי", הם מחפשים פתרונות מידיים וקלים לקשיים בהם ניתקלו בהשראת אורחות החיים שאימצו לעצמם, ובעזרתם של עו"ד זריזים, שמרוויחים מכך יפה, הם מוצאים בנקל את הכתובת: "אנחנו" או "כולנו". לא הם, לא הוריהם, לא מוריהם, רבניהם ומנחיהם האידיאולוגיים "בחייהם הקודמים", ולא מי שבאמת היה אחראי לאופן שבו גדלו והתפתחו אחראי לתוצאות; "המדינה" כלומר "אנחנו" אחראים להן. אני מסרב לקבל על עצמי את האחריות במסגרת "המדינה" או "הכולנו".

את הסיבה הישירה לכתיבת הדברים הנ"ל, סיפקו לאחרונה מספר כתבות, שעסקו "בצרותיהם האיומות" של חוזרים בשאלה, שחייבים עתה, משהתעוררו והעיזו, לשקם את חייהם או לבנותם מחדש במסלול אחר מזה שבו גדלו והתבגרו.

משה שנפלד¹, למשל, מספק מסגרת התייחסות טובה לכלל הדיווחים שראיתי לאחרונה באותו נושא. גם הוא נמנה על המוכים והנפגעים, וכמובן תומך בטענת האשם המוטחת ב"כולנו". לפני שקראתי את דבריו, חשבתי שהמתלוננים פשוט לא חשבו עד הסוף ונפלו קורבן לנצלנים שהניעו אותם לצאת ו"לדוג" פתרונות קלים במים עכורים. אחרי קריאת ההסבר המרחיב של שנפלד, עלה חשד בליבי שזו אינה טעות, שמדובר בעוד ניסיון לחלוב את הפרה הציבורית בטיעוני סרק, והפעם מן הצד השני של המתרס.

תרבות "המגיע לי" מנסה לכבוש עוד משלט במדינת-חלם שלנו. ענווה היא כידוע מידה טובה. היא טובה בעולם שאליו הם מצטרפים עתה, והיא טובה ומכובדת אפילו יותר בעולם שממנו הם באים; וראה זה פלא, שום דבר ממידה זו לא דבק בהם, לא שם ולא כאן. על מה שהיה שם, בוודאי אינני לוקח אחריות. במה שצריך להיות כאן, אני - בין אם ארצה ובין אם לאו - שותף. כשותף אני רואה זכות וחובה לעצמי לומר לבאים זה מקרוב: לאט לכם. עיצרו, תנשמו עמוק, סיפרו עד עשר ואז, בדחילו ורחימו, תשטחו מה שיש לכם לומר או לטעון בפני הציבור. שהרי, בין אם תודו ובין אם לאו, אתם זקוקים מאוד לרצונו הטוב. אם כך תעשו, סביר שתזכו לאוזן קשבת; עם ישראל כידוע הוא עם של רחמנים. אם תתלהמו, תצטרפו לקבוצות רבות שלא למדו או לא הפנימו דרך-ארץ מהי ותלכו בדרכם כעמי-ארצות, כמותם תנכרו את שומעיכם.

מדינה חיה בכללי משחק ומערכת חוקים שנוסחו ועוצבו על-ידי נבחריה שהוסמכו לכך. בחלק גדול מהמקרים, אלה כללים וחוקים טובים וסבירים, ובחלק מצומצם מהמקרים הם אינם אופטימליים או בלתי-מספיקים. בין אם אי-התאמתם למקרה שלכם נובעת משגיאה מקרית ובין אם מאילוצים אוביקטיביים, הם חלק ממסכת החיים בעולם שאליו הואלתם להצטרף עתה, לטוב ולפחות טוב. אותם כללים איפשרו להוריהם של החוזרים בשאלה ולקהילתם הקודמת כולה, לנהל אורח חיים מן הסוג בו בחרו - כבוד לאדם וחירותו במלוא תפארתם. עד עצם היום הזה מתקיימות מסגרות אלה בצורתן הישנה, מתוך בחירה חופשית של הציבור הנמנה עליהן, והמדינה מכבדת זאת. אפשר לחלוק על כך, אבל לא רטרואקטיבית. אין ספק, והדברים נאמרו כבר בעבר מספר רב של פעמים, שפרנסי אותן קהילות "משומרות למשעי" טועים בהתייחסותם לעולם הסובב אותן ולשינויים המתחוללים בו.

טעות זו משליכה על כל בני הקהילה, אבל לא תמיד באה לידי ביטוי בצורה החריפה, אותה חווים הפורשם ממנה. אורח החיים ה"משומר" אינו מכוון לפורשים דווקא, ומכך אסור להתעלם. כל עוד לא חל שינוי בהשקפותיהם של פרנסי הקהילות "המשומרות" ואצל מרבית חבריהן הבוגרים, כל הפורשים מהן צפויים לגורל דומה. ומפני שהפורשים הם עדיין מיעוט מבוטל ומקרי, אין סיבה של ממש לכפות את רצונם על רובה ככולה של הקהילה. מציאות זו, שאין ברורה וגלויה ממנה בסוגיה הנדונה, היא המפתח הנכון להבנת התהליך כולו ובכללו גם את מצוקת הפורשים.

רצונה של המדינה לקלוט את הפורשים בחברה החילונית במינימום כאבים, ולהפכם בהקדם לאזרחים מועילים, אינה מוטלת בספק. השאלה שעל הפרק היא כיצד עושים זאת נכון ומתוך איזון ובמיזעור הקשיים והסבל לכולם. לדידי אין כאן שום יסוד והצדקה לתלונות והאשמות מצד "החוזרים בשאלה". אם יש מקום לכעסים, הם צריכים להיות מופנים לקהילה ממנה פרשו, לרבניה, מוריה, מחנכיה ולהוריהם, בראש וראשונה - הם האחראים יותר מכל אחד אחר להכנת בניהם ובנותיהם לחייהם הבוגרים. לאחר שיכירו בכך, לאחר שיטלו באהבה וברצון את הנטל הנובע מהחלטתם לגבי עצמם, הם רשאים וצריכים לפנות לגורמים הממלכתיים ולבקש שיסייעו להם למזער את קשיי המעבר ולהתגבר בהקדם על קשיים חומריים, נפשיים וחברתיים.

הגיע הזמן לומר לכל החכמולוגים מכל המגזרים, העדות והמעמדות - הרף לכם. אנו כחברה חייבים, ללא תנאי, אך ורק למוכי גורל שאינם יכולים לעזור לעצמם, או למי שנפגעו בשירות המדינה ואיבדו כשרים וכישורים שהיה להם קודם לכך. אצל כל האחרים, המחויבות לעזרה- עצמית קודמת לתביעה לעזרה מן הציבור. מי שאינו מבין זאת - אינו בוגר בנפשו, או אולי לוקה באופן חמור באופיו.