"אנחנו הליברלים", כתב שלשום ניקולס קריסטוף, פובליציסט הניו-יורק טיימס, בטור מעורר הדים, "מאמינים בפלורליזם וגיוון, ורוצים ש
נשים, שחורים, היספנים ומוסלמים ישבו איתנו לשולחן - כל עוד שהם אינם שמרנים".
קריסטוף הוא האב-טיפוס של העיתונאי האמריקני הפרוגרסיבי והסופר-ליברל. הטורים הפופולריים שלו מוקדשים בדרך כלל לכתבות ממיסות לב על חייהם של מוכי גורל שונים ברחבי העולם ולביקורת כללית על החברה האמריקנית שאינה עושה דיה למען אג'נדות ליברליות שונות. אבל את המאמר האחרון שלו, על היהירות הליברלית, האוהדים השמאלניים הקבועים שלו אהבו הרבה פחות.
"אוניברסיטאות הן סלע קיומם של ערכים מתקדמים", כתב קריסטוף, "אבל סוג הגיוון היחיד שהאוניברסיטאות מתעלמות ממנו הוא גיוון אידיאולוגי ודתי. אנחנו בסדר גמור עם אנשים שלא נראים כמונו - כל עוד הם חושבים כמונו".
קריסטוף לא הגיע למסקנה הזו בכוחות עצמו, הוא מודה. הוא הושפע משיחה עם ג'ורג' יאנסי, סוציולוג אמריקני שחור - ואוונגליסט אדוק. "מחוץ לאקדמיה היו לי יותר בעיות בתור אדם שחור", אמר לו יאנסי, "אבל בתוך האקדמיה היו לי בעיות רבות יותר לאין שיעור בתור אדם דתי".
קריסטוף הרהר בדבריו של יאנסי, ואז העלה פוסט לפייסבוק שלו שבו הוא תוהה האם אוניברסיטאות מוקיעות שמרנים ובכך פוגעות בגיוון האינטלקטואלי שלהן. "התגובות מלאות הבוז מידידי הליברליים הוכיחו את אמיתות הנקודה שהעליתי", רשם קריסטוף בטור שלו.
ומהן התגובות שקריסטוף קיבל מידידיו הליברלים המשכילים בתגובה לתהייה האם אוניברסיטאות נמנעות מלהעסיק חברי סגל עם דעות דתיות ושמרניות?
"תפיסת העולם השמרנית מורכבת מרעיונות שהוכחו מחקרית כבדויים", כתבה אחת.
"האמת אכן נוטה לצד הליברלי, מה לעשות", טענה אחרת.
ידיד שלישי של קריסטוף היה בוטה במיוחד. "ולמה לעצור פה? למה שלא נהפוך את הפקולטות שלנו למגוונות יותר בכך שנתחיל לשכור מפגרים?"
לזכותו של קריסטוף ייאמר שהבוז הליברלי קומם אותו מספיק כדי להקדיש טור שלם בניו-יורק טיימס לנושא, למרות שעל בסיס הניסוי בפייסבוק הוא מן הסתם תיאר לעצמו שטור כזה לא יזכה לאהדה רבה. "לחברי הפייסבוק שלי יש חמלה רבה כלפי קרבנות בדרום סודן או אפילו תרנגולות שעברו התעללות, אבל אין להם שום אמפתיה למלומדים שמרנים או דתיים שסובלים מאפליה... ארבעה מחקרים שונים מצאו שבקרב פרופסורים למדעי הרוח רק שישה עד אחד-עשר אחוזים הם רפובליקנים. במדעי החברה שיעור הפרופסורים הרפובליקנים עומד על בין שבעה ותשעה אחוזים. אפשר למצוא מלומדים שמרנים במדע וכלכלה, אבל הם בסכנת הכחדה בתחומים כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה וספרות. מחקר אחד מצא שרק שני אחוזים מהפרופסורים לספרות אנגלית הם רפובליקנים... בהשוואה, לא פחות מ-18% מהפרופסורים במדעי החברה מזדהים כקומוניסטים מרקסיסטים. כלומר, בדיסציפלינות האלה יותר קל למצוא קומוניסט מאשר רפובליקני".
כל מי שמכיר את החברה האמריקנית יודע שאחוז הקומוניסטים באוכלוסייה הוא זעום וזניח. מחצית מהאוכלוסייה, לעומת זאת, נוטה לכיוון הרפובליקני-שמרני: קרובה יותר לדת ומזדהה עם עמדות ימניות בנושאי פנים, חוץ וכלכלה. (על רגל אחת, עמדות אלה תומכות בממשלה קטנה וממעטת להתערב, ביטחון לאומי חזק, שווקים חופשיים ומיסים נמוכים). ובכל זאת, השמרנים והרפובליקנים מעטים ברוב הפקולטות האוניברסיטאיות. ולא משום שאין שמרנים המעוניינים בקריירה אקדמית: האוניברסיטאות פשוט מעדיפות למנות לסגלים שלהם ליברלים, 'אנשים שחושבים כמונו'. שחורים? מוסלמים? זו לא בעיה. העיקר שתביעו את הדעות הנכונות. "בוודאי שיש אפליה כנגד אנשים דתיים מאוד בקמפוסים", אמר לקריסטוף פרופסור ג'ונתן וואלטון מהרווארד, אקדמאי שחור ודתי בעצמו. "אותם הטיעונים שאני שומע מאנשים לגבי אוונגליסטים - הם נשמעים דומים מאוד לדרכים בהן אנשים מתארים לעיתים קרובות את אלה שאינם לבנים: נטולי תחכום פוליטי, חסרי השכלה, כעוסים, מרירים, רגשניים, עניים". האפליה באמריקה, במילים אחרות, מעולם לא הסתיימה. היא פשוט מצאה מטרות חדשות.
קריסטוף סיכם את המאמר שלו בקינה על כך שהאוניברסיטאות לא מבינות עד כמה הן פוגעות בעצמן באפליה שהן מפעילות. "אוניברסיטאות שונות ממוסדות אחרים בכך שהן דורשות שאנשים יאתגרו זה את זה כך שהאמת תצא לאור... אם הן יאבדו את הגיוון האינטלקטואלי הזה, הם ימותו". אבל האיום הזה לא ריגש את מרבית קוראיו. כמו בפייסבוק של קריסטוף, גם בניו-יורק טיימס היו רוב התגובות עוינות. "שמרנים ודתיים הם אנשים חסרי סובלנות, אז זה סוג של סובלנות להיות בלתי סובלני כלפיהם", "איך אפשר להעסיק מדען שמאמין בבריאת העולם בשישה ימים? זה בדיוק כמו להעסיק פרופסור לאיטלקית שלא יודע איטלקית!" "התאכזבתי קשות מהמאמר שלך. איך אפשר להגן על אנשים מלאים דעות קדומות שמאמינים במה שכתוב בתנ"ך?"
