המבצע החל בליל 6-5 באפריל 1948 והסתיים ב-15 באפריל. מטרת המבצע הייתה לפרוץ את המצור על ירושלים וליצור ציר מאובטח שיאפשר העברת אספקה ותגבורת. דוד בן-גוריון, שהחזיק באותו זמן גם בתיק הביטחון בסוכנות היהודית, הורה לרכז כ-1,500 לוחמים למבצע - המבצע החטיבתי הראשון בתולדות היישוב בארץ. לדבריו, הכנעת ירושלים תהיה מכה אנושה ליישוב היהודי, ולכן יש לצאת למבצע בלי להתחשב בסיכונים. המבצע התאפשר בעזרת כמות גדולה של נשק צ'כי שהגיע ב-1 באפריל.

הכוח, בראשותו של מפקד גבעתי, שמעון אבידן, יצא מקיבוץ חולדה דרומית לרחובות. בעוד שחלק מהכוח חיבל בדרכים וחסם כבישי גישה, חלק אחר מהכוח תקף כפרים ערביים שהיו במסלול לירושלים. באותו לילה, נעה שיירה ראשונה של 62 רכבים לירושלים. בימי המבצע עברו רק שלוש שיירות לירושלים, אך הוא הוגדר כהישג צבאי בשל פריצת המצור לעיר.

המבצע החל ב-28 באפריל 1948 והסתיים ב-29 במאי. מטרות המבצע היו כיבוש הגליל העליון והמזרחי, כולל העיר צפת, חסימת האפשרות להביא תגבורת לערביי צפת וטיהור שטחי הגליל מהכוחות הערביים שפלשו לישראל.

אחד הקרבות המשמעותיים היה על העיר צפת. מפקד הכוחות הערביים בעיר היה אדיב שישכלי, שעתיד להיות נשיא סוריה בשנים 1954-1953. הלחימה בעיר הייתה מבית לבית וגבתה קורבנות רבים. הכוחות הערביים נסוגו מהעיר לאחר כיבוש המצודה.

בימים שלפני כיבוש צפת, החלו כוחות הפלמ"ח בטיהור הגליל העליון מהכוחות הערביים, בין היתר באמצעות שליטה באמצעי התחבורה שמנעו העברת תגבורת מסוריה. המבצע לא השיג את כל מטרותיו, ובחודשים יוני-אוקטובר 1948 חוזקו הכוחות הערביים. רק באוקטובר, כאשר נשלחו לצפון חטיבות סדירות של צה"ל, הושלם כיבוש הגליל העליון והכוחות הערביים נהדפו סופית.

מבצע שהתקיים ב-22-15 באוקטובר 1948. אחד המבצעים הגדולים במלחמת העצמאות, והפעם הראשונה שפעולה צבאית גדולה נפתחה על-ידי חיל-האוויר. מטרת המבצע הייתה מיגור הכוח המצרי בחזית הדרומית, במסגרתו נדרש הכוח לפרוץ את הדרך אל הנגב שהיה מנותק בידי המערך המצרי.

לצורך ביצוע המשימה הוקם כוח מחמש חטיבות שנקרא "חזית הדרום", בראשו עמד יגאל אלון. במבצע השתתף גם חיל הים, שנדרש לסייע בכיתור הכוחות המצריים מכיוון הים. המבצע כלל מספר קרבות אוויר, שהובילו את הרמטכ"ל העירקי לדווח שהשליטה באוויר בידי היהודים, והטייסים המצריים מפחדים להיכנס לקרב מולם.

הקרב היבשתי החל במתקפה על עירק אל-מנשייה (היום חלק מקרית גת), אך צה"ל נתקל בהתנגדות עזה ונאלץ לסגת. בעקבות זאת, החליט אלון לתקוף מוצבים אחרים באזור, ובסופו של דבר כל המוצבים נפלו בידי צה"ל ונפתחה הדרך לנגב. פתיחת הדרך נוצלה מיד והחל המבצע לכיבוש באר שבע. המבצע השיג את מטרותיו, והביא לניתוק בין המצרים בעזה לבין חברון.

המבצע התקיים ב-31-28 באוקטובר 1948, והיה הגדול והמורכב מבין המבצעים שנערכו בחזית הצפון במלחמת העצמאות. במהלך ההפוגה השנייה בחודש יולי, ישראל המשיכה בגיוס ובארגון הכוחות. ההפוגה נשמרה באופן יחסי בחזית הצפון, ולכן עיקר תשומת הלב ניתנה לחזית המרכז והדרום. באוקטובר עלה מחדש הצורך בפעולה צבאית באזור הגליל, כדי לסיים את המלחמה ולהקל את הנטל הכלכלי והחברתי. מעבר לכך, חודשו הדיונים המדיניים באו"ם, והיה חשש שבדיונים אלו ייקבעו סופית גבולותיה של ישראל.

באמצע אוקטובר החל "צבא ההצלה" של פאוזי אל-קאוקג'י לתקוף שוב יישובים יהודיים, תוך התעלמות מדרישת משקיפי האו"ם לסגת מהשטחים שכבש. תחילה אישר הדרג המדיני הישראלי פעולות מוגבלות, מאחר שלא רצה לאשר מבצע כללי סמוך להכרזה על הפסקת אש בדרום. בסופו של דבר, בעקבות התחממות נוספת בגזרה, הוחלט להוציא לפועל את מבצע "חירם", שביצועו נדחה מספר פעמים.

מטרת המבצע הייתה להשתלט על הגליל ולהציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ. המבצע החל בהפגזה ארטילרית ובפעילות של חיל-האוויר. במסגרת המבצע, שהסתיים מספר שעות לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש, נכבש הגליל כולו, רוב צבאו של קאוקג'י ברח ללבנון ונפתחה שוב התחבורה לגליל העליון. השליטה בגליל העליון ייצבה את קו ההגנה בגבול הצפון מול לבנון.

המבצע האחרון במלחמת העצמאות, שהתקיים ב-10-6 במרץ 1949. לאחר הפסקת האש עם מצרים, הצטרפה ירדן לשולחן המו"מ וטענה לבעלות על הנגב. בעקבות הקשיים בדיונים, הוחלט בישראל לקבוע עובדות בשטח לפני סיום הקרבות.

מטרת המבצע הייתה להגיע עד ים סוף, ובכך לאפשר פתח יציאה לים מדרום. החשש של ישראל היה לא מהלגיון הירדני, אלא מהגיבוי המדיני והצבאי שהירדנים קיבלו מהבריטים ואשר בא לידי ביטוי בנוכחות הבריטית הצבאית בעקבה. למבצע יצאו חטיבות גולני, הנגב ואלכסנדרוני.

חטיבת אלכסנדרוני הייתה צריכה לסכל אפשרות של תקיפה ירדנית, ולכן נעה לעבר בקעת ים המלח. שתי החטיבות האחרות החלו לנוע לעבר אילת. ב-10 במרץ בשעה 15:00 הגיעה חטיבת הנגב ראשונה לאילת, והניפה את דגל הדיו.