לפני אחת עשרה שנה נכחתי באולם קטן בתיאטרון "תמונע" בטקס צנוע שיזם אב שכול, בומה ענבר, בו התכנסו יהודים וערבים ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לאולם הקטן הגיעו יהודים וערבים שביקשו לזכור יחד, יחד בכאב, יחד בתקווה .
בומה ענבר, שבנו יותם נפל בלבנון בשניית 1995, מקדיש את חייו לשלל יוזמות ופעילויות חברתיות בקהילה הישראלית ובקהילה הפלשתינית. מה שהניע אותו ביוזמתו הצנועה והנחשונית היה לקיים טקס אלטרנטיבי משותף ליהודים ולפלשתינים כדי להדגים את עצם ההיתכנות של מתן כבוד הדדי האחד לכאבו של האחר. יחד להכיל גם את כאבו של האחר.
מאז במשך אחת עשרה שנה הולך וגדל מספר האנשים המגיעים לאירוע. השנה הגיעו להיכל הספורט בתל אביב למעלה משלושת אלפים יהודים ופלשתינים.
אני מברך את חברי הארגון "לוחמים לשלום" על פעילותם הייחודית יום-יום ובמיוחד על ארגון ימי הזיכרון, בהם הצליחו להוכיח, שניתן לא להישאב אל הפער ואל הניכור בין שני העמים, כשכל צד מתייחד עם מתיו.
ראויים חברי ארגון "לוחמים לשלום" לכל הברכות על היוזמה המאתגרת את שתי החברות לדעת לומר לא לזיכרון, ששואב אותנו רק אל פער ואל ניכור בין שני העמים, אלא קיימו יום זיכרון שאינו מתעלם, אינו מכחיש, אינו מאשים. הם נחושים לקיים מעמד זיכרון, שהוא בבחינת תמרור אור של בניית גשר לפיוס, בו מציינים ומכבדים את הכאב ואת האובדן של כולם.
שני הצדדים העלו את כאב השכול, כשכל הופעתם היא הוד של ערכים אנושיים, המכיל זה את כאבו של זה. בהיכל הספורט שבתה אותי הופעת שני אחים שכולים. ישראלי, ששכל את אחותו בת ה-13, שנהרגה בירושלים בלכתה לקנות ספרי לימוד לקראת שנת הלימודים החדשה ופלשתיני, ששכל את אחותו בת ה-10, שנהרגה בצאתה מבית הספר בכפרה. האמירה המשלבת ידיים של שני האחים השכולים - ישראלי ופלשתיני - הוכיחה, שניתן לשחות נגד זרמים עכורים של שנאות תהומיות. לשכול משני עברי המתרס אמרו שני אחים שכולים ישראלי ופלשתיני, כי הם נחושים להיות יחד בין המבקשים לנפץ את המתרס.
בכל ערבי יום הזיכרון, שארגנו "לוחמים לשלום" במשך 11 שנים, הזדקרה במלוא העוצמה היכולת המזמינה ציבור גדול אל מֵעֵבֶר למתרס, שמפריד בין יהודים וערבים בארץ ביום כה כואב. וזה מוכיח את עצמו, כי מה שהתחיל עם מספר מועט הגיע למעמד של אלפים.
בערבים אלה מוכח לקהל האלפים, כי אל מול גילויי ניכור העולים ביום המציין את השכול, ניתן לא להישאב אל פער האימה. בהיכל הספורט בתל אביב חש קהל האלפים ביציעים ובמגרש שלמרות יום זיכרון, שהוא תוצאה מהיסטוריה אלימה, ניתן לגעת זה בלבו של זה ולפתוח אותנו לבחירה רק לפעולה בדרכים החותרות לשינוי, מתוך אחריות לגורלנו המשותף בארץ למען הווה ללא ניכור, למען עתיד ללא אלימות, יחד בכאב, יחד בתקווה.
המעמד המרגש השנה של שני אחים שכולים ואבותיהם החזיר אותי למעמד המרגש לפני שנה, שעל הבמה ניצבו שני מנחים, האחד הכיר בעבר את החברה הישראלית כאסיר פלשתיני בכלא. השני הכיר את החברה הפלשתינית כקצין ישראלי וכטייס בחיל-האוויר. שניים שבעברם ראו זה את זה מאחורי כוונות של כלי הרג וטבח, עמדו יחד על הבמה בערב יום הזיכרון האלטרנטיבי והוכיחו לכולנו, שיש אלטרנטיבה, מלחמה אינה גזירת גורל, אלא בחירה אנושית שחובה לפסול אותה.
וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי
בֵּין הַיַּרְדֵּן לַיָּם
בִּדְוֵי עֶרֶשׂ טְבוּל זָהֳרֵי רָקִיעַ
עֲלוּמִים אָכַל הַשָּׁרָב
לֹא שְׁלוּלִית אַחַת שֶׁל דָּם
רִשְׁפָּה וְרִפְשָׁה גָּמְאוּ
מַתַּת רֶחֶם וָשַׁד -
מַתַּת חַיֵּי שָׁרָה וְהָגָר
בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם.
כָּל עוֹד הָרֶגַע עָלַי זוֹרֵחַ
יְהִי דְּבַר הָאָדָם אֵלַי לֵאמֹר:
קַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו - יִצְחַק
וְקַח לְךָ עֵץ אֶחָד
וּכְתֹב עָלָיו - יִשְׁמָעֵאל
וְקָרֵב אוֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד
"וַעֲשִׁיתֶם לְעֵץ אֶחָד בְּיָדִי" (1)
(1) יחזקאל, ל"ז, 19, מתוך " חזון העצים".