צריך אומץ כדי לרדות דבש מאריה מת

"דבש אריות" היה בין הספרים האהובים ביותר על אריה אבנרי. כתב אותו כידוע הסופר דויד גרוסמן, שבמלאת עשור לקיומה של תנועת אומ"ץ, החליטה ועדת האות להעניק לגרוסמן את אות המופת של העשור. וזאת על ניסיונותיו הרבים להבריא את החברה הישראלית מתחלואותיה, ועל פעילותו למען שמירת הדמוקרטיה, השוויון והאחווה, וזכויות האדם באשר הוא.

חלקתי איתו את אהבתו לסופר, אחד המרכזיים, אם לא הראשון לטעמי, בספרות העברית העכשווית. ועתה אני מנסה להיזכר ולהעלות כאן את ההגיגים המרכזיים, שבספר "דבש אריות", שמן הסתם משיקים בכמה מהם לחברי הטוב, אריה.

המיתוס התנ"כי, שמועלה בספר, הוא כמובן שמשון הגיבור; אגב, קדם לו ספרו של זאב ז'בוטינסקי, שגם הוא כתב ספר בשם: "שמשון". דמות זאת משלבת בתוכה את הדיכוטומיה של עז ומתוק, כוחו הפיזי הידוע של שמשון, איש האלוהים, שיועד לתפקידו כבר מרחם אמו העקרה, שהתבשרה על-ידי המלאך, שיינתן לה בן, אך בן זה יוקדש לפעילות והצלת עם ישראל.

עם ישראל, שהיה נתון בזמנו לאימת הפלישתים, אחד מהעמים, שישבו אז בשפלת החוף. ארבעה פרקים מוקדשים בתנ"ך לסיפור שמשון, השופט, בו בחר אלוהים להושיע את ישראל. דמות טראגית, שלמעשה לא היו לה חיים פרטיים, וגם כאשר מצא מעט אהבה ורגש בחייו, עד מהרה המציאות האכזרית טפחה באכזריות על פניו. כך היה עם אשתו הראשונה, שניתנה לאחר, ובעקבות החלטת אביה הפלישתי, נקם שמשון אישית בקשרו 300 זנבות שועלים ושילח אותם באש בשדות פלישתים.

הסופר עוסק רבות במיתוס של שמשון, ובעיקר בנושא הבגידה. גרוסמן בודק לכל אורך הספר הזה אפשרויות שונות. הוא מנתח פסוקים ומנסה לדמיין לעצמו ולמעננו איך קרו, מה הרגישו אנשים שונים כשעמדו זה מול זה. שמשון מול הוריו. כל אחד מהם מולו מהמקום בו ידעו על בנם דבר מה שייתכן שהוא אינו יודע, לפחות לא בהתחלה.

שמשון הנער, ואחר כך האיש השונה מכולם, הבודד, ילד שגם הוריו מפתחים בו ונגדו סוג של זרות. ילדות של גיבור אמביוולנטי, אכזיסצנטיאלי טראגי, למרות שתי תכונות יסוד - האחת: כוח גופני רב, והשנייה: תשוקה לא ניתנת שובעה לנשים, לאהבה שאיננו מכיר.

גרוסמן הולך וטווה את התחושות של המשפחה הקטנה הזאת, הורים פשוטים, אנשי טבע, איכרים, שנועדו לגדל בן אלוהים שיושיע עמו. איך מגדלים ילד כזה, איפה מוצאים אהבה פשוטה לתת לילד כזה. ילד "מיועד", כמעט לא שלהם. ילד שרק הופקד בידם.

האם הסיפור המסופר מחדש משכנע? כסיפור כן. כפרשנות זה עניין אישי של אמונה. זה כתוב היטב ומביא הסברים ממקורות שונים. האם הוא יוצר מיתוס, מסביר מיתוס? מיתוס הופך לכזה ככל שמספרים יותר את הסיפור. והסיפור הזה מתקיים אלפי שנים והפך סמל ל"שועלי שמשון", לקבוצת כדורגל "שמשון", לפלוגת "שמשון". המיתוס בדרכו השקטה מתקיים. מיתוס גבורה שהיה כה נחוץ ליהודים נדכאים. וכמיתוס, ככל שיוסיפו לו פרטים בכל פעם שיספרו מחדש, כך יעמיק ויהפוך למיתוס גדול ומשמעותי יותר. בהחלט מרתק ומעניין לקרוא.

בעניין הבגידה, הנושא מורכב. בסיפור הגרוסמני מדובר במעילה באמון, פרטי וציבורי. וייתכן שהציבורי-לאומי עולה על הפרטי. דלילה מצליחה לעמוד על סוד כוחו של אהובה ובכך להפלילו בידי אויבי עמו. אין זאת בגידת נאפופים, כי אם בגידה בפתיחות שמשון, בכנותו, בשיתופו, בשקיפותו, בביטחונו בה.

שמשון הגבר העז, בעל הלב רך, הפיוטי, הפגיע, המבוגר שזקוק לאהבה, שנחסכה ממנו בגיל רך, מעצם היותו מוקדש לאלוהים, נבגד על-ידי אישה אהובה עליו, אשר אינה עומדת בהסכמי מערכת יחסים אינטימית.

בגזר הדין בפרשת הולילנד, כתב השופט דוד רוזן: "הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד. איש שמעל באמון שניתן בו. אמון שבלעדיו, לא יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן". השופט רוזן מבדיל בניסוחו בנושא בגידה, בין בוגד, לבין עבריין, שלרגליו עומד השקר, מול הכנות, העמימות מול השקיפות.

אני מניחה שאת המיתוס של אריה אבנרי עוד ימשיכו לכתוב ולפרשן.

יהי זכרו ברוך!