זרעים של אהבה

במלחמת יום הכיפורים אבי, אסף יגורי, גויס למילואים כמפקד גדוד טנקים ונשלח להילחם בחזית המצרית. ביום השני למלחמה נפל בשבי יחד עם כמה מפקודיו, לאחר שרבים מחבריהם הלוחמים נהרגו בקרבות על גדות התעלה. הייתי אז נערה צעירה. ימים ולילות חששתי לו ושאלתי את עצמי איך יחזיק מעמד בעינויים ובתלאות השבי. כשחזר, כחוש, גבו מעוטר בדם קרוש, בצלקות ובסימני הצלפות שוט, גופו מכוסה חבורות כחולות ושנתו הטרופה מלווה בחלומות בעתה, המשכתי לתהות: איך יתמודד? איך יתגבר? האם ימצא מחדש משמעות לחייו?

לאחר שחרורו מהשבי נאלץ אבי להתמודד עם חזרה לחיי שגרה עם המשפחה והחברים, ובעבודה. כמו רבים וטובים שחוו את מוראות המלחמה על בשרם, ליוותה אותו כל חייו אשמה עמוקה על כך שנותר בחיים בעוד רבים וטובים לא שבו ממנה. הוא חיפש ללא לאות תשובה לשאלה: למה דווקא אני? ולבסוף מצא. הוא ניסח את משמעות חייו. מאז ניכר הדבר בתחושת שליחות שליוותה את דרכו, רוחו נמלאה חיוניות ותוכניות ומטרות גדשו את סדר יומו. בזכותו הבנתי עד כמה התשובה איננה מובנת מאליה ועד כמה מציאתה חיונית לאיכות חיים בריאה.

זה היודע מהי משמעות חייו מבין מדוע הוא קם בבוקר, מאמין שהוא איננו מבזבז את שעות הערות שלו, ושוכב לישון בתחושת שלמות. חיים בעלי משמעות הם ההפך מחיים סתמיים. הם היצירה שאנו יוצרים. יצירת חיינו. הם מורכבים מזהות עצמית ומתפיסת עולם, מהדרך הייחודית שבה אנו חיים ומהדברים שבהם אנו מאמינים ולהם אנו מחויבים. חיים בעלי משמעות אינם מבטיחים אושר במובן של עונג והנאה. אולי אפילו להפך. אבל אם נגזר עלינו לבחור בין השניים עדיף שנבחר במשמעות, שכן האושר המענג חולף עובר ואילו המשמעות לעולם נשארת.

כל הקטעים בעמודים 1-12 מקורם בפרקים שונים בספר: פתרון חידת המשמעות מאת תמי יגורי. הוצאת "כרמל" 2016. ירושלים.

כל אדם זקוק למשמעות בחייו, אבל לא כולם יוצרים לעצמם חיים בעלי משמעות. כל אחד רוצה שחייו יבטאו את בחירותיו, אבל רבים תופסים את עצמם כקרבן של נסיבות חייהם. כל אחד זקוק לדעת שלא חי לשווא, אבל רבים מתנסים בטעמה המר של חוסר משמעות ובהכרה שחייהם חסרי כל ערך. איש אינו רוצה לחיות סתם, ללא תכלית, יעד, פשר או מטרה. איש אינו רוצה לפספס את חייו, לבזבז אותם, להופיע על במת העולם מבלי להטביע חותם ואז להיעלם בלי להותיר זכר.

הדמיון הוא כנפיים שניתנו לבני האדם. באמצעותו אפשר להגביה עוף ולהרחיק ראות. הדמיון איננו פנטזיה ואין הוא מנותק מהמציאות. אפשר שההפך הוא הנכון, כפי שנאמר, אתה לא יכול לסמוך על העיניים שלך כשהדמיון שלך אינו ממוקד. כדי לסייע לעצמי בתהליך הבחירה, כשאני מתלבטת אם להתחתן או לא, אני מציירת בדמיוני תמונה של המצב הרצוי. אדמיין את חיי כאדם נשוי. תמונת המצב הרצוי חייבת לשמר בסיס מציאותי. כשאני מדמיינת את חיי בזוגיות עליי להישאר מי שאני. חשוב לא לתת לדמיון להתפרע, שלא אהפוך בעיני רוחי לדוגמנית מירחון אופנה השרועה בנינוחות על שולחן פינת אוכל מעוצבת להפליא, בעוד בן זוגי המושלם מבשל ארוחת גורמה לשנינו. אסור שהדמיון יגלוש לפנטזיה. התרומה של הדמיון צריכה להיות בהמחשת קיום אפשרי עבורי ולא בהמחשת קיום בלתי אפשרי עבורי.

בבירור משמעות בחיים אני חושבת על חיי בעבר ובהווה, ועל החיים שאני מאחלת לעצמי. באותו רגע נחשף הפער שבין המצב הקיים לבין המצב המועדף, ונוצר הכרח לגשר בין המצוי לרצוי. החיבור שנדרש הוא בין המחשבה (הכוללת התייחסות לרצון, לקונקרטי ולמה שצויר בדמיון) לבין המציאות. אך בין המצוי לרצוי משתרעת לעתים תהום של חששות ופחדים. באותו הרגע לא ברור אם ניתן ואיך אפשר להגיע מכאן לשם. אחרי שהצלחתי לרצות, להיות קונקרטית ולדמיין את המעבר מכאן לשם, עדיין אין בידי ודאות שאגיע למחוז חפצי. אין ביטחון שהדבר שאני רוצה אכן יתממש. דווקא משעה שגיבשתי לעצמי תפיסה ברורה של המצב הרצוי, דווקא אז אני נמלאת חששות שמא זה לעולם לא יקרה. במקום משמעות מופיע פחד, במקום אושר - לחץ.

כאן נכנס ההומור לתמונה. ההומור הוא גשר שנמתח בין "המגדלים הפורחים" שנבנים בדמיון לבין המציאות. בשביל להחזיק מעמד במתח שבין המצוי לרצוי נחוץ הומור. נחוץ לצחוק אל מול החששות והפחדים, ולגחך לנוכח רוע וחוסר צדק. בלי ציניות וללא שמץ של לעג. מדובר בהומור שתופס את הסבל בחיים אך צוחק לעומתו.

במידה מסוימת אהבה עצמית היא בריאה מבחינה נפשית ומוסרית, אני מסבירה לעצמי בסבלנות. ואחרי שהשתכנעתי בנחיצותה, אני שואלת, היכן מתחילים? איך ללמוד לאהוב את עצמי? מי זו העצמי שעליי לאהוב? איפה היא גרה? מה היא לובשת? איך אזהה אותה? די עם הציניות, נוזף בי קולה הפנימי של ילדה מבוהלת. אם נדמה לך שאת יודעת מה זה לאהוב מישהו אחר, נסי להפנות את האהבה הזו כלפי עצמך.

זה לא עובד כך, נשמע קול רציונלי בראשי. כשאני אוהבת מישהו אחר אני "שוכחת" את עצמי. האהוב ממלא את המסך הנפשי שלי ואני מצטמצמת לזוג עיניים בורקות. אני הופכת ל"אנחנו" ומתמזגת. אבל לאהוב את עצמי פירושו שאמלא את המסך בעצמי, ואז לא תהיה מי שתתבונן במסך הזה, לא תהיה מי שתוכל לראות אותי ולא תהיה מי שתאהב את עצמי שבמרכז התמונה.

אם אצליח לאהוב את עצמי הדבר יעלה לי במחיר אובדן היכולת לאהוב מישהו אחר, הלוא מרוב עיסוק בעצמי אאבד עניין באנשים אחרים. איך תועיל לי אז אהבתי העצמית? הרי המטרה היא להכניס אהבה לחיי. לאהוב ולהיות נאהבת. מחשבותיי טוות קורים ומסתבכות סביב עצמן, שבות ואורגות, חוזרות וכושלות. שני קולות מתווכחים בתוכי, קול ילדי וקול בוגר, קול הרגש התמים וקול השכל והניסיון. המחשבות הללו אינן מביאות אותי לשום מקום, ובינתיים לא נוסף בתוכי אפילו גרם אחד של אהבה.

בפסקנות אני קובעת: עליי להתאמן באהבה עצמית. בלי יותר מדי מחשבות, לשים את עצמי במרכז. אני מבקשת לאהוב את עצמי, מה שכנראה אומר שאני לא מקבלת את עצמי כמו שאני. זו המשימה: לחשוב על הצרכים והמניעים שלי ולא של הזולת, לתרגל קבלה עצמית, לאמץ את מה שגורם לי להרגשה טובה ולדחות מה שגורם להרגשה רעה, להתמקד ברצונותיי ולא לסגוד לרצונותיהם של אחרים, להתמלא ביטחון וערך עצמי. לאחר שאשקם את אהבתי העצמית אוכל להתפנות לאהבת הזולת.

הפרויקט שלי לאהבה עצמית הופך לרשימת מטלות: לכבד את גופי באכילה נכונה ופעילות גופנית, לטפח את נפשי, להקשיב לצרכי, לנצח את פחדיי ואת ספקותיי, לחיות מתוך שמחה והרמוניה, להגשים את חלומותיי, לפעול בתחושת ביטחון ביכולותיי, לאהוב את כל כולי, ורק אז לאהוב אנשים אחרים, ולבסוף לאהוב את מה שנשאר לאהוב בעולם.

חשבתי שזה הקול הבוגר המדבר מתוכי. אך הוא הופיע לפתע ובלעג אמר: השטויות שאת מספרת לעצמך הן בזבוז זמן. הניסיונות האלו לפתח את המודעות, לשכלל קבלה עצמית, להוסיף הערכה ולשפר את הביטחון הם הונאה עצמית. את מסמאת את התודעה לרגע, אך הרגשת ההתקדמות תתאדה ותעלם במהירות של בלון הליום שבורח מידך ומזנק לשום מקום. המשימה לאהוב את עצמך רק מוסיפה תסכול ומצוקה לחייך. העיסוק בערך עצמי הוא עקר, מיותר ומרחיק מאהבה עצמית. נבהלתי. קול ילדותי מייבב בתוכי: שאפסיק לנסות?

הצורך באהבה, הרצון להכניסה לחיי, מבטאים את החלק הילדי שבי. הקול הבוגר שבי מנתח את המצב בהיגיון ובוחן מה אפשר לעשות ואיך לפעול. אני מנסה ליישב את הוויכוח בין שני הקולות הללו, החיוניים לשלמותי. יש ביניהם חלוקת תפקידים. ללא הקריאה הילדותית לאהבה עכשיו לא אכיר בצורך היסודי שלי בה. ללא הנחיה בוגרת לפעול בשיקול דעת, אשגה באשליות ואטבע בשלוליות של פנטזיות ורחמים עצמיים.

הקול התמים שקורא לי לאהוב את עצמי חושף ממד נפשי הרואה את עצמו ראוי לאהבה. יש בי פן שאוהב את עצמו מספיק כדי לדרוש לגדול ולצמוח. זו אינה קבלה עצמית, אך זהו מפגש עם ממד ראשוני וספונטני של העצמי. הצלילים המתוקים שמשמיע תינוק שזה עתה התעורר כשהוא שוכב בעריסתו ומפטפט ללא פשר לעצמו, נובעים מהמקור הספונטני הזה. התינוק שמח להיות הוא עצמו בעריסה. ילדה רכובה על גבי נדנדה ופניה קורנים בהנאה, עולה ויורדת, רוח מנשקת את אפה ומלטפת את גבה - באותו הרגע שמחה להיות היא עצמה.
אהבה עצמית, מסביר הקול הבוגר, נובעת מממד הקודם למחשבות ולמילים, מַטרים כוונות מודעות, נקי ממטרות. אהבה עצמית בריאה מתגלה בסקרנות בסיסית, ברעב להתנסות, בעניין בסביבה, בשמחה להתעורר לבוקרו של יום חדש. התשוקה הספונטנית לחיות, לזנק בבוקר מהמיטה, לפגוש בעניין את מה שיש, הם ברכה. זוהי היכולת להתלהב מכך שאני חיה, נמצאת כאן, עכשיו, בדיוק במקום הנכון, היכן שאני אמורה להיות.

הקול הילדי מניע אותי למפגש פשוט עם עצמי ועם אחרים. בזכותו אני יכולה להתמסר ליחסים, לתת אמון, לשחק בלב שלם, ממקום בוטח, השוקע בתמימות במשחק, מבטא ללא סייג רגשות ופחדים, מחשבות ורצונות. בלי הקול הזה אין יציאה לדרך האהבה ואין "קפיצה לתוך המים" אל "ים האהבה". הקול הבוגר מגן עליי משברון לב, מתסכול, מאבדן דרך והתרסקות. הוא מנחה אותי ללמוד מהניסיון, לא לחזור על טעויות העבר, לשמור על נפשי וגופי. הקשבה לשני הקולות הללו אינה מתרחשת בבת אחת. בכל פעם אני שומעת רק אחד מהם. אבל אני מתקדמת כשאני זוכרת להקשיב פעם לזה ופעם לזה, שמה לב מתי האחד משתלט ומעלים את האחר. כששניהם נשמעים, לסירוגין, וכשאני פועלת בהתאם לשניהם, מושג בי איזון נפשי, אהבתי העצמית מתרחבת אז לכדי אהבת אחרים ואהבת החיים.

האהבה העצמית היא תנאי הכרחי לאהבת הזולת. כשאהבה עצמית הופכת לאהבת הקיום הברכה כפולה ומכופלת. מנגד, בקצה הרחוק, נמצא האדם המדוכא מי שאינו אוהב את עצמו, אינו שמח לפגוש את העולם, אינו שמח להיות הוא עצמו. אדם מדוכא אינו יכול להיות אדם אוהב.

לצאת או לא לצאת מהמיטה? השאלה מתכסה בשמיכת דיכאון דקה. לו הייתי מתעוררת מתוך סקרנות לפגוש את העולם השאלה לא הייתה נשאלת. יש ימים שבהם אני שמחה להיות זו ששוכבת במיטה ונהנית מכך. יש ימים שבהם אני נהנית לפגוש בבוקר החדש ומזנקת לקראתו. אלו הם ימים שבהם אני שמחה להיות זו שנמצאת במקום שבו אני נמצאת. ימים אלו מעידים שיש בי אהבה עצמית.

היום קמתי בהחלטה להקדיש זמן למחשבות על אהבה. אני רוצה באהבה טבעית וספונטנית, המתרחשת מעצמה, כמו בשיר הפותח את הפרק הזה. אני בטוחה שהקושי באהבה הוא לזכות באהבתם של אחרים, ומאמינה שזה יקרה רק כשארגיש ראויה לאהבה. אני משקיעה הרבה בניסיון להשיג כרטיס כניסה אל חדרי הלב שיאהב אותי.

האהבה - האתגר לאהוב, לבטא ולהעניק אהבה, לקבל אהבה מאדם אחר - כל אלה עלומים, לא נודעים, מסתתרים מאחורי המשפט המוכר מהאגדות, "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". מה צריך לקרות כדי שאזכה להכיר את המציאות שמאחורי הביטוי?

אהבה היא תשובה למשמעות בחיים. אהבה יומיומית הנמשכת לאורך שנים, לא רק בשעות ספורות של נשף נוצץ, מעניקה משמעות גם בבוקר שאחרי, ובימים ובלילות זמן רב אחרי שהנשף או מסיבת החתונה הפכו לזיכרון רחוק. אהבה היא הסיפור שמאחורי המשפט מהאגדות על חיי אושר ועושר.

השאלה היא מה זאת אהבה, ולא אם היא קיימת בעולם. ההנחה היא שישנם אנשים שחוו ואשר חווים אהבה. באהבה אין צורך להגביה אל מציאות נשגבת, שהיא מעל ומעבר למוכר, והיא אינה דורשת את האושר התמידי של הנאה. האושר הבלתי פוסק הוא אשליה (הכרחית), אך לא כן האהבה. אהבה קיימת. אפשר לברוא אותה שוב ושוב, ייתכנו בה עליות ומורדות, בעירה ודעיכה, כניסה ויציאה וחוזר חלילה.

אריך פרום (1900-1980), פילוסוף, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג חברתי, קובע בספרו, אמנות האהבה, שאהבה היא ה"תשובה הבריאה היחידה המניחה את הדעת לקיום האנושי". אהבה כמשמעות בחיים היא הערך בהא הידיעה, שראוי לשאוף אליו ולחיות לאורו. האהבה מספקת משמעות בחיים ואין היא תשובה למשמעות החיים. הפרדת המשמעויות נגזרת מההבחנה בין תפיסה אמונית-דתית לבין תפיסה חילונית. דתות מדברות על אהבה כמשמעות עליונה, מציאות רוחנית נשגבת. משמעות החיים הזו מותנית באמונה מסוימת ובקיום המחויב לה. המאמין יזכה לממש את משמעות החיים כאשר ישיג גאולה, ייגע בקדושה או יחווה אחדות עם הנשגב.

לעומת זאת, לאהבה כמשמעות בחיים נקודת מוצא אנושית לחלוטין. אין לה דבר עם אמונה דתית ותפיסה רוחנית שמעבר לאדם או למעלה ממנו. האדם יוצר את המשמעות מתוכו, באופן פסיכולוגי-פילוסופי שאינו מניח את קיום האל. אין בכך כדי לקבוע שהאל איננו קיים, אלא רק שאין בדיון באהבה התייחסות לשאלה אם האל קיים או לא. משמעות בחיים מתבררת במישור אתאיסטי, ו"לפי השקפה זו אין כל משמעות לחיים זולת המשמעות שהאדם עצמו מְשַׁווה לה". כשאלוהים אינו כלול בתפיסת העולם, האדם הוא היחיד שיכול לקבוע את פשר חייו ותכליתם.

משנותר האדם לבדו - לאן שיצליח להביא את עצמו, להגביה את עצמו - לשם ראוי שייחל. האהבה, בהיבט של משמעות בחיים, היא התשובה הבריאה שאנו מבקשים. לא גבוהה, לא נשגבת, האהבה טובה ונכונה לקיום האנושי מכול הבחינות, גופנית, נפשית ורוחנית.

כיצד נתהווה הספר?

חיפשתי משמעות. הרבה שנים. קראתי הרבה. כתבתי על משמעות חיים תזה בפילוסופיה. אני מלמדת באוניברסיטה קורס על משמעות בחיים. מרצה לקהלים מגוונים. מייעצת לאנשים. הספר הוא פרי של רצון עמוק לחלוק את הידע עם אחרים ולחבור לשותפים למסע.

למי מיועד?

הספר מיועד לאנשים חושבים. למי שלא רוצה לחיות סתם, אלא לחיות חיים בעלי משמעות. זה אפשרי. נגיש. מעשי. מניסיוני, חיים עם משמעות הם הדבר המתגמל ביותר שניתן להשיג.

אם היית כותבת מחדש מה היית משמיטה ומה היית מוסיפה?

את הספר הזה הייתי משאירה בדיוק כפי שהוא. הספר הבא יתמקד בראיונות שאני מקיימת עם אנשים ובחילוץ משמעות חייהם וניסוחה המדויק. יש לי טכניקה איך לעשות זאת. אני מלמדת את הטכניקה למטפלים, כדי שיוכלו לסייע למטופלים לגבש את משמעות חייהם. משמעות היא שליחות. זו היכולת לצקת טעם וערך בחייך.