קורבן האגו

רוני דניאל הוא קורבן טיפוסי של פולחן האגו של כתבי תקשורת בישראל, במיוחד כאלה שהתרגלו לחזקה על תחום דיווח מוגדר, או בכלי תקשורת מסוים.

אינני מקבל את הסבריו לגבי ההתפרצות שהרשה לעצמו בשידור בערוץ 2, ב"אולפן שישי" (20.5.16), שבו הוא מאיים על הציבור שאותו הוא אמור לשרת, פעמיים - פעם אחת בשמו, ופעם אחת בשם ילדיו, שספק אם הסמיכו אותו לכך.

בדומה לבוגי יעלון, אך בקנה-מידה אחר כמובן, מרגיש רוני דניאל שמשרד הביטחון וצה"ל הם "נחלתו הפרטית". אם יש מישהו שיעיז לנהוג בנחלה זו אחרת ממה שהוא מצפה, או אז ישפוך עליו אש וגפרית ויודיע "שמספיק", ו"נמאס לו" והוא "לא יכול יותר" ו"הוא כבר לא מאמין בשום דבר", ו"לא בטוח שהוא רוצה לחיות כאן", ו"עוד פחות בטוח שהוא רוצה שילדיו יחיו כאן...", בקיצור: גט כריתות טוטלי מהמדינה, מהציונות ואפילו מעם-ישראל.

מחלוקת פוליטית

יהיו שיאמרו "אל תגזים"; אינני מגזים. מי שזורק בפומבי גט כריתות לכל הדברים הללו, בתוך תוכו הוא כבר מנותק מהם. לכאורה זו קריאת כאב, אבל רק לכאורה. כשמאן דהוא פוגע בדבר יקר לך, אתה כועס על הפוגע ולא על מה שנפגע. מי שאינו יודע להבדיל בין לאומיות ונאמנות למולדת לבין מחלוקת פוליטית עם תנועה כזו או אחרת במדינה, כבר אינו עוסק בוויכוח שמטרתו לשכנע, אלא בניגוח במטרה להתריס ולפגוע.

על מי מאיים בעצם רוני דניאל?! האמת היא שעל אף אחד. בסערת הנפש על שמדינת ישראל אינה נשמעת לפקודותיו ואינה מקיימת כלשונם את מאוויו, הוא פורק עול ומתפרע. אולם, התפרעות כזו רק מרחיקה אותו ממי שהיה רגיל אולי להקשיב לו ולהתחשב בדבריו, כאשר היו עדיין שקולים ורציונליים.

להוותו, ברגע אחד של חוסר ריסון עצמי, העביר עצמו מ"אנחנו" - שותפים שיכולה להיות ביניהם מחלוקת, אבל יסודות השיתוף נותרים איתנים, ל"הם" - זרים, רעים, נבזים, שאין עימם שפה משותפת וספק חמור אם עדיין אפשר ליצור כזו; הפתרון היחיד הוא השלכה לגרוטאות. זו גישה המזכירה שמאל קיצוני שאין על מה לדבר עימו; ששיח עימו, בהגדרה, הוא שיח של חרשים. לא שהוא אינו מסוגל להבין עמדות אחרות, הוא אינו רוצה לשמוע ולהבין. אלא שהיחס שלו אלינו, יחזור אליו כבומרנג והציבור חזק תמיד יותר מפרט כזה או אחר. לכן, בטרם תתקבע תדמיתו החדשה בדעת הקהל, מוטב יתנצל ויחזור בו.

אם ימאן או ימנע מכל סיבה אחרת, יהיה זה חבל, אבל רצונו של אדם - כבודו, או... - חרפתו.