פוליטיקה במבחנה

חבר אמר לי, לפני שנים, שאם אני רוצה ללמוד פוליטיקה נטו, דהיינו, כיצד מתבצעת פעילות פוליטית טהורה שאינה מופרעת על-ידי ערכים, עקרונות והשקפת עולם, כדאי שאתבונן היטב במפלגה הליברלית שפעלה במסגרת הליכוד. שם אמר תוכל לראות פוליטיקה המתבצעת בתנאי מעבדה.

לא ניסיתי ללמוד אז איך מתבצעת פוליטיקה במבחנה, אולם ההתרחשויות בימים האחרונים סיפקו לי הזדמנות חוזרת ורשימה זו היא התיימרות צנועה שלי לפרש את מהלך האירועים. אחר שקראתי את הפרשנויות המלומדות של אלו שמשלמים להם על-מנת לפרש, סברתי שאוכל לנסות לתרום משהו בחינם.

דיברו הרבה על ערכים או היעדרם, השקפת עולם מול אילוצים פוליטיים וכיו"ב. דיבורים אלו רווחו הן בליכוד והן במחנה הציוני. קיים שבר ערכי ותרבותי אמיתי בחברה הישראלית שעלול לגרום אף לחורבנה. רבים מבני השבט שלי אינם מבינים מה הם עושים כאן והאם לא מוטב לחפש לצאצאיהם מקום אחר, אולם אין לכרוך משבר זה עם ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות.

אפשר להסביר את מה שמתרחש בזירה הפוליטית, תוך בחינת השיקולים הפוליטיים המעשיים של הצדדים המעורבים. ראוי לבחון כל צד ולנתח את האינטרסים שלו ועד כמה מהלכיו שירתו אינטרסים אלו.

גורם מרסן

נתחיל במטרתו של ראש הממשלה. אין ספק שנתניהו חותר ובצדק פוליטי להרחבת בסיס הקואליציה. היה עליו לנסות לעשות זאת גם ללא הבטחתו לכחלון וזאת מאחר שקשה לתפקד בקואליציה של 61 חברי כנסת- קשה אבל לא בלתי אפשרי. אמת שקשה לתפקד במצב בו כל ח"כ שיש לו תביעה יכול לשתק את המכונה הממשלתית. מאידך-גיסא, העובדה שכל צעד של ח"כ יחיד יכול לגרום לתוצאה קשה מהווה גם גורם מרסן. במילים אחרות אפשר היה להמשיך כך עוד פרק זמן גם ללא הרחבת הממשלה.

יש גם לזכור כי גם כשפותרים בעיית ח"כ סרבן בודד עדיין מצב בו מפלגה החברה בקואליציה יכולה לגרום להפלת הממשלה בעצם פרישתה הוא מצב בעייתי. כיום כל אחת מהמפלגות יכולה להפיל לבדה את הממשלה למעט מפלגת "ישראל ביתנו".

מפלגתו של ליברמן הייתה מלכתחילה היעד המועדף לצירוף, לאו-דווקא משום קרבה אידיאולוגית כפי שנטען [זו אינה חשובה מאחר שנתניהו מוכן גם לצרף את המחנה הציוני] ובוודאי שלא בשל "הידידות החמה" שבין ליברמן לנתניהו, אלא משום שהמחיר שצריך היה נתניהו לשלם למפלגה זו היה הנמוך יותר וכרוך בפחות תזוזה במערכת.

המחיר הפוליטי ששולם הוא שני שרים לעומת שבעה שרים שהיה צריך לשלם מחנה הציוני ובהתאמה סגני שרים וראשי וועדות ופקידים בכירים. משמעות הדברים היא פגיעה פחותה בחברי הליכוד המשוועים לתפקידים ומניעת פגיעה באלו שקיבלו תפקיד ועלולים היו לאבדו, כמו זאב אלקין וציפי חוטובלי.

משבר פנימי

הוויתור על משרד הביטחון משמעותי, מבחינה פוליטית, בעיקר בזמני משבר. בעת משבר גם רלוונטית יותר התאמת המועמד לתפקיד. אין ספק שאלמלא פרצה מלחמת לבנון השנייה לאיש לא היו השגות נוספות על התאמת עמיר פרץ לתפקיד.

הדחת יעלון שחררה את נתניהו בטווח הקצר מלחצים בתוך הקואליציה של אלו שסלדו מדרכו של יעלון ואלו שרצו לחסל אותו לקראת המאבק העתידי על הנהגת הליכוד. העובדה שיעלון היה ונותר נטע זר בליכוד הפכה את הוויתור עליו ועל משרד הביטחון לפחות קריטי מבחינת הליכוד. מעבר לוויתור זה הוויתורים האחרים הם די זניחים מבחינה פוליטית. אשר על כן בטווח הקצר, והדגש הוא על הטווח הקצר, המחיר ששולם תמורת הרחבת בסיס הקואליציה נראה סביר ואפילו די נמוך.

מעבר לסוגיית המחיר ששולם לליברמן ברור היה שגם מבחינת ניהול מו"מ קל הרבה יותר לנהלו עם מפלגה שבה רק אחד קובע מאשר לנהלו עם מפלגה כמו המחנה הציוני שבה אף אחד בעצם לא קובע. במחנה הציוני כניסה לממשלה תמיד כרוכה במשבר פנימי ובתסיסה פנימית. זה קרה אפילו כאשר היה צורך טבעי להצטרף למפלגת מרכז כמו קדימה לאחר בחירות 2006 על-מנת להקים ממשלה.

הפיצול הפנימי במפלגת העבודה והיעדר סמכות ממשית ליו"ר המפלגה, המועד להדחה בכל עת, גורמים לכך שקבוצות אינטרסים שונות מושכות לכיוונים אחרים ולעולם לא מושגת הכרעה אמתית. אין זה מקרי שמאז 1992 עמדו בראש הליכוד שני אישים ובראש מפלגת העבודה שמונה.

פגיעה חמורה

מה קרה במחנה הציוני? היו"ר הרצוג ותומכיו רצו ולדעתי עדיין שואפים לחבור לממשלה על-מנת לבסס את מעמדם במפלגה גם בעתיד. אין חולק ששלי יחימוביץ' מאוד רצתה את משרד הכלכלה ואפילו לגרסת הרצוג התחננה ממש לקבל את התפקיד. אני מניח שהרצוג לא הבטיח לה דבר משום שלא סבר שצריך להפקיד עמדת כוח כזו בידי היריבה הראשית שלו. סביר שלו הייתה ניתנת לה התחייבות ממשית בכתב לקבל את משרד הכלכלה היינו שומעים ממנה זמירות אחרות בזמן המו"מ.

אחזור לנקודה העיקרית, כניסה לממשלה של המחנה הציוני משמעה היה גם אפשרות לחיסול פוליטי של אלו שאינם נמנים על מחנה היו"ר הרצוג ואינם נהנים מהמהלך. זו הסיבה שבקבוצה זו בערה התשוקה לסכל כניסה לממשלה, מטעמים אידיאולוגיים כמובן. לעומת זו כישלון המו"מ טורף את הקלפים מחדש. כשאין משרדי ממשלה, אין טובות הנאה לחלק ואין סיבה להמשיך ולתמוך ביו"ר המפלגה.

איני מתייחס כאן לשאלה אמתית וחשובה שעליה אין לי עדיין מענה סופי. האם ניהל נתניהו את המו"מ עם המחנה הציוני "ביושר", או שמא היה זה תרגיל על-מנת להניע את ליברמן להצטרף? אני נכון להניח שהמו"מ עם הרצוג נוהל ברצינות ואם כך הדבר הרי זו הוכחה נוספת לתזה שהסוגיות האידיאולוגיות בהקשר הזה הן חסרות חשיבות.

הסיבה שאני מוכן להניח שהמו"מ עם הרצוג נוהל בתום לב אינה נובעת ממתן אמון בנתניהו[חס ושלום], אלא מתוך הכרה ביתרון שיש לצירוף מפלגה גדולה המונע סחטנות מצד המפלגות הקטנות בקואליציה. אני מניח שעל-מנת לנטרל או להשתיק את בנט לדוגמה נתניהו היה מוכן לשלם מחיר די נכבד. צירוף המחנה הציוני היה מהווה פגיעה חמורה גם בגרעין הימני בתוך הליכוד ואין זה פלא שחברי גרעין זה הוליכו את המהלך הנגדי לצירוף ליברמן.

הישג מרשים

האינטרס של ליברמן? דומני שיותר משרצה ליברמן להיות שר ביטחון הוא הבין שקדנציה נוספת כשר חוץ תשחק את מעמדו הציבורי עוד יותר, למרות הסקרים. תהליך השקיעה ההדרגתית של מפלגתו לאורך זמן היה ברור וכך גם העתיד העגום לנוכח החקירות המשטרתיות נגד בכירי המפלגה. ליברמן הימר על כל הקופה ומשמעות הדברים התעקשות על הדבר היחיד שהיה באמת חשוב לו- משרד הביטחון.

זו הסיבה שאני כל כך חושש מליברמן במשרד הביטחון מעבר לכך שמדובר באדם מושחת העומד בראש מפלגה מושחתת. איני חושב שהאיש מחויב לאיזו הצהרה בריונית שלו מהעבר- הוא זקן מדי וציני מדי מכדי להתייחס ברצינות להצהרות שיצאו מפיו. אפילו התייצבותו המחרידה לצד החייל הרוצח אינה הדבר החשוב ביחס לעתיד. אני חושש יותר ממצב בו ליברמן ירגיש שללא הישג מרשים במיוחד בתפקידו כשר ביטחון הוא ייעלם מבחינה פוליטית. במצב כזה קיים חשש אמתי שנחזה בעימות אלים מיותר בעזה או בצפון או בפעולות ראווה אחרות.

בפרישתו של יעלון אבד לנתניהו שר ביטחון ששימש כמספר שניים לויאלי ושקול אשר לא התערבו אצלו בשיקולי הביטחון שיקולים זרים עקב אינטרסים פוליטיים אישיים שלו. איני סבור שיעלון ישוב להתמודד על הנהגת המדינה, אבל אני בהחלט סבור שקיים חשש שליברמן יעשה זאת תוך ניצול ציני של משרד הביטחון כמקפצה.

הבעיה במינוי ליברמן אינה בכך שהתמנה אזרח לתפקיד שר הביטחון. הבעיה היא שהתמנה לתפקיד השני בחשיבותו פוליטיקאי מושחת ושאפתני, העוין לראש הממשלה והעלול לפעול נגדו באופן לעומתי ומתוחכם על-מנת לבסס את מעמדו הפוליטי. אין אני מהסס לכנות את ליברמן מושחת מאחר שדי בכל מה שהתפרסם על התנהלותו הכספית על-מנת לבסס בקרב כל אדם סביר את המסקנה הזאת, אפילו נמנע יועץ משפטי חלוש להעמידו לדין.

גוף פוליטי חדש

צירוף ליברמן כטענתו הצודקת של בני בגין, פותר זמנית קושי אחד ועלול לגרום בהמשך לקשיים חמורים בהרבה. מדינאי אמתי חייב לחשוב מעבר לנוחות של החודשים הקרובים ולהבין שעבור נוחות כזו הוא עלול לשלם מחיר מופקע. מפני סכנה זו מזהירים את נתניהו [בנוסף לבני בגין] אהוד ברק מצד אחד ומשה ארנס מצד שני.

מה היו האלטרנטיבות הפוליטיות? לטעמי היו שלוש. האחת להמשיך בקואליציה מצומצמת, השנייה לשבור את החרם החרדי מבחינה פוליטית על צירוף "יש עתיד" לממשלה על-ידי הצבת עובדה נחרצת והשלישית היא קיום מו"מ גלוי ורציני עם המחנה הציוני. תמיד אגב קיימת גם האופציה של הליכה לבחירות חוזרות. נתניהו בחר בדרך הקצרה ויגלה כפי שטען בוגי יעלון בספרו שזו מתבררת פעמים רבות כדרך הארוכה והקשה מכולן.

באשר ליעלון - חיילים ותיקים אינם מתים טען הגנרל דאגלס מקארתור, הם נמוגים ואינם. אני משער שזהו הגורל הצפוי ליעלון. למרות מעלותיו הרבות יעלון אינו סוחף המונים באישיותו, אינו חף משגיאות, ואינו נראה כאיש המתאים להקים גוף פוליטי חדש העשוי לכבוש את השלטון. לליכוד הוא אינו מתאים ודרכו לשם חסומה. איני רואה את לפיד, או את כחלון מפנים לו מקום בראש רשימותיהם. דומני שאם ברצונו של יעלון למלא תפקיד משמעותי בעתיד עליו להסכים לפעול כמספר שניים באחת מרשימות המרכז-ימין.

כאשר מובן שהיו לנתניהו אלטרנטיבות פוליטיות רציניות בולטת עוד יותר המופקרות של המהלך שנקט בהדחת יעלון ובמינוי ליברמן לתפקיד שר הביטחון. כעת נותר רק להתפלל שלא נשלם מחיר כבד מדי.