הסרת החיסיון בסוגיית חטיפת ילדי תימן

במסגרת החקירה ניתנו גם עדויות חסויות, בדלתיים סגורות. רבני קהילות בחו"ל העידו כי חברי קהילותיהם אימצו ילדים כהי עור. אחיות של בתי התינוקות שמהם נחטפו הילדים, וכן ראשי גופים שפעלו במחנות העולים באותן שנים, 1949 עד 1956, ואשר היו קשורים להוצאת הילדים מבתי התינוקות - מקצתם העידו ואף אישרו את הדברים. שאלות רבות נשאלו וממשיכות לרחף בחלל האוויר, כגון: מדוע היה צריך להעיד את ראש השב"כ בדלתיים סגורות? ואם הטילו חיסיון על עדויות רבות, נראה שהיו להם לשלטונות דברים רבים להסתיר.

רק לשבּר את האוזן - חיסיון ל-70 שנה הוא חריג ביותר ואינו מקובל, ומוטל רק על חומרים ביטחוניים רגישים במיוחד או לרשומות אישיות (צנעת הפרט).

כך למשל: בוועדת אגרנט - הוטל חיסיון של 30 שנה. אחרי 20 שנה ובעקבות עתירה לבג"ץ הותר פרסום הדוח, למעט 48 עמודים ; וב-2008 (לאחר 33 שנה) הותרו לפרסום כמעט כל העדויות, למעט חלק קטן מן החומר, שנותר חסוי מסיבות ביטחוניות, ואת זה אפשר להבין. בוועדת אור - יש המלצה לשקול חיסיון לגבי תחקירי המשטרה בלבד. כל היתר פתוח לציבור, כולל שמות של כל המעורבים מצד הממסד הפוליטי והביטחוני. הם ידועים בשמם ולא הוטל עליהם חיסיון. לעומת זאת, בנושא פרשת ילדי תימן מזרח ובלקן, משום מה יש איפול יותר מוועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, ומהעמימות של הכור הגרעיני שבדימונה ובנחל שורק.

דוח וועדת החקירה הממלכתית (השלישית במספר) הוגש בשנת 2001. נקבע חיסיון על חומרי החקירה למשך 70 שנה, למעט שני חריגים: חלק מפרוטוקול חקירת העדים ותיקי המשפחות הנגישים רק לבני משפחה מדרגה ראשונה. ככל הנראה ההחלטה נפלה במעמד הפקדת החומר בגנזך המדינה ע"י הגנז והשופט שהחליף את היו"ר הקודם, השופט כהן .

מה שתמוה עוד יותר, הוא שמדיניות הגנזך, בפרט בסוגיית היעלמותם של ילדי תימן מזרח ובלקן, היא להערים כמה שיותר קשיים לא רק בבקשה לקבל מסמכים, אלא גם בבקשות לעיין בחומרים המותרים על-פי חוק. וכל זה, בתואנה שמוטל גם עליהם חיסיון של 70 שנה. יש האומרים כי טענה זו מופרכת, משום שהיא מוֹנעת מקהילת המחקר לבצע מחקרים על תקופה של הקמת המדינה. המפתיע הוא, שהגנזך מונע עיון בחומרים היסטוריים אשר הוועדה לא יצרה אותם אלא בסך הכול קיבלה לידה ובדקה את המסמכים.

מאז כתיבת הדוח עברו כ-15 שנים. בני הדור השני והשלישי להורים שילדיהם נחטפו, מבקשים לבטל את החיסיון על חומרי הוועדה מהטעמים הבאים:

בדרך כלל חקירות נעשות סמוך להתרחשות האירועים שקרו, וגם אם הוחלט להטיל עליהן חיסיון, הוא לא אמור להיות לזמן ארוך. וכך יוצא, שבפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן, החיסיון ארוך וחורג מעֵבר לכל מידה הגיונית. ועוד: הממשלה הגבילה את החקירה, מלכתחילה בכוונת מכוון, לשנים 1948-1954, כלומר ל-6 שנים בלבד, וזה אומר שהכוונה הייתה לצמצם את המספרים ככל האפשר.

מאז חטיפת ילדי תימן חלפו כבר 61-67 שנים, ומאז הבדיקה של ועדת כהן- קדמי חלפו 15 שנים כאמור, ואם החיסיון נקבע ל-70 שנה, הרי בפועַל זה יגיע ל-117 כלומר עד 123 שנים. דבר זה נראה הזוי, לא סביר, ובלתי נתפס בשכל ישר .

יש להדגיש, כי לא מדובר במקרה רגיל או בסדרה של סיפורים אישיים, אלא בפרשה עם משמעויות אישיות משפחתיות משפטיות וחברתיות. ולכן לא נראה שאפשר בנימוקים פורמליסטיים לשמר את ה"חיסיון" החריג שהוצא על-ידי המדינה, דהיינו על-ידי "המפקיד" השופט קדמי בשעה שהעביר את חומרי ועדת החקירה לגנזך המדינה .

מה שמפתיע הוא, שסיפורי המשפחות מופיעים בדוח ועדת החקירה הממלכתית בשמם המלא. למעלה מזה, הדוח חוּלק בשעתו לעיתונאים ולאחרים, ורבים מהם פורסמו בכלי התקשורת המסורתית, לרבות ברשתות חברתיות, כגון בפייסבוק ובאתרי אינטרנט אחרים. מכאן שהטענה של אי-ביטול החיסיון בנימוק צנעת הפרט, מגוחכת ביותר. אם כבר, מי שפגעה זה למעלה משנות דור ורמסה את כבודן, רגשותיהן וזכויותיהן של המשפחות שילדיהן נחטפו, הייתה זו המדינה עצמה.

בני הדור השני והשלישי של ילדי עולי תימן מזרח ובלקן, מקבוצת אחים וקיימים מבקשים כיום לעתור לבג"ץ בדרישה לבטל את החיסיון שהוטל על העדויות שנמסרו בפני ועדת החקירה הממלכתית, במטרה לגלות את האמת, ואולי לתת מזור לאותן משפחות שסובלות מאז ועד היום. לכן הם פנו אל שרת המשפטים שתזמן ועדה שתבטל את החיסיון על העדויות הללו, שאם לא כן ייאלצו לפנות לבית הדין הגבוה לצדק, כדי להגיע אל חקר האמת בפרשת היעלמותם / חטיפתם של ילדי עולי תימן בלקן מזרח. אם לא תיענה בקשתם, אין הם שוללים אפילו את האפשרות לפנות אל בית הדין הבינלאומי בהאג.

לפי חוק הארכיונים 1995, סעיף 5, הגנז בהתייעצות עם שלושה שרים, שבראשם שר/ת המשפטים, יכולים לשנות החלטות על זכות עיון בחומרים.

סעיף 5 לחוק הארכיונים קובע: "הפקדת חומר ארכיוני בגנזך היא לצמיתות, אך רשאי הגנז, בתנאים שייקבעו בתקנות, לקבל חומר ארכיוני למשמרת שאינה לצמיתות".

סעיף 10 לחוק הארכיונים קובע מי רשאי לעיין בחומר הארכיוני, אך אליה וקוץ בה: מטילים מגבלות שונות ומשונות, ולצורך ביטולן נדרשת הקמת ועדת שרים שתורה על ביטול המגבלות והחיסיון. בסעיף 10 כתוב: (א). כל אדם רשאי לעיין בחומר הארכיוני המופקד בגנזך, אך אפשר להגביל זכות זו בתקנות. ויכול שההגבלה תהיה לפי סוגו של חומר ארכיוני ולפי תקופה קצובה מזמן היווצרו. (ב). הופקד חומר ארכיוני שזכות העיון בו מוגבלת על-פי חוק או על-פי הסכם, יחולו עליו אותן ההגבלות גם בגנזך. (ג-1). לעניין סעיף קטן זה תקבע הממשלה ועדה של שלושה שרים.

(2) הגנז, באישור הוועדה, רשאי לציין חומר ארכיוני כסודי - מִטּעמים של פגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ של המדינה; וכחשאי - מטעמים של פגיעה בצנעת הפרט. הגנז רשאי, בהסכמת המועצה, לעשות כאמור מטעמים אחרים.

לעניין צנעת הפרט, עוד נוסיף בהמשך.

בעקבות פניית בני הדור השני והשלישי לשרת המשפטים, במסגרת מיצוי הליכים לפני הגשת העתירה לביטול החיסיון, פנתה שרת המשפטים איילת שקד לגנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק לקבל את החומר הארכיוני בעניין "חטופי ילדי תימן", אלא שהגנז מסרב להעביר לַשּׂרה את החומר הארכיוני למתן חו"ד לעניין הסרת החיסיון.

והשאלה מעוררת פליאה: מה כל כך "סודי" בחומרי וועדת החקירה הממלכתית, שגנז המדינה מסרב להעבירם לעיונה של שרת המשפטים? הרי היא משמשת כאמור על-פי חוק כיו"ר ועדת השרים לעניין רשות העיון בחומר ארכיוני מסווג!

יש לשים לב, כי סירוב זה מוכיח פעם נוספת את קיומו של מנגנון הסתרה שמדינת ישראל מפעילה במשך עשרות שנים, כדי לא לגלות ולחשוף את האמת, שעל-פי כל קנה-מידה בינלאומי הוא בגדר "פשע אנושות': חטיפת ילדים ומחיקת זהותם במטרה להסתיר מהציבור את מה שעוללו להם בראשית קום המדינה.

בשנים 2011/12 החלטתי ללמוד את הנושא לעומק, בפרט לאור העובדה שלא הבנתי מדוע המדינה מתנכלת ומתעמרת באזרחיה, והאם יש קשר בין התנהלות המדינה אז כאוֹרגן למחאה החברתית. מקריאת פרוטוקולי הכנסת למדתי הרבה דברים על מה שהתחולל במעברות ובמחנות העולים בראשית שנות החמישים.

כבר בכנסת הראשונה היו קריאות של מספר חברי-כנסת בשאילתות ובהצעות לסדר במליאה. ח"כ חיים כהן-מגורי (חירות) וח"כ מאיר וילנר (רק"ח) התריעו על חטיפת ילדים במחנות העולים. למרות זאת, הכּנסת נמנעה לבדוק או לברר או לשלוח משלחת של חברי-כנסת (כפי שהיא נוהגת במקרים אחרים) למחנות העולים והמעברות, שיבדקו את היעלמותם של ילדים מבתי התינוקות. ואף-על-פי שהוגשו תלונות למשטרת ישראל, העניין הושתק, נמרח ומוסמס. יש מי שהאשים, שעסקני מפלגות ובני זוג של חברי-כנסת היו מעורבים בהיעלמותם של התינוקות, וחילקו ביניהם את ה"שלל" לפי מפתח מפלגתי, ולכן הם גם 'מרחו' את החקירות עד "להכשרת השרץ" בדמות חקיקת חוק האימוץ. רק לאחר סיום הליכי חקיקת החוק, שהיה מעין טישטוש עקבות, התאפשרה "פתיחת הנושא לחקירה" .

אם ישאלו אותי: כיצד ומדוע הגעתי לתובנה שהייתה "יד נעלמה" שדאגה שלא יחקרו את נושא היעלמותם של הילדים ממחנות העולים והמעברות עד לחקיקת חוק האימוץ? תשובתי היא: כך נראה על-פי הנסיונות לטישטוש העקבות ובדיית ראיות, לרבות הפעלת לחצים של מאן דהוא, שלא ימסרו עדות בוועדת החקירה הממלכתית. והרי עדות שקיבלתי ממי שהיה מנכ"|ל משרד העבודה והרווחה באותה תקופה:

"קיבלתי הוראה מחבר ועדת החקירה הממלכתית האלוף מימון, כמי שרשות האימוץ נמצאת בפיקוח משרדו, אלא שמנהלת רשות האימוץ סירבה להעביר לידי וועדת החקירה הממלכתית את תיקי האימוץ".

כיצד קורה שוועדת חקירה ממלכתית דורשת לקבל תיקים ממנהלת רשות האימוץ, וזו מסתתרת מאחורי חוק האימוץ? ואם לא די בכך, באותם ימים יד נעלמה שרפה תיקים שהיו במחסני ארכיב המדינה. האם אין זה מזכיר לכם גם את תשובת גנז המדינה דהיום לדרישת שרת המשפטים איילת שקד?

בני הדור השני והשלישי ובני משפחות הילדים החטופים פונים לשרת המשפטים ודורשים: אל תוותרי! החזירי את האמון לציבור והפעילי את כל כוחותייך כדי להסיר את החיסיון השערורייתי וחסר התקדים שהטיל גנז המדינה על חומרי וועדת החקירה למשך 70 שנה, עד שנת 2071!

ביום 25.5.16 פנתה סגנית יו"ר הכנסת ח"כ נורית קורן לראש הממשלה בנימין נתניהו, בדרישה לחשוף את הפרוטוקולים של ועדת כהן-קדמי לחקר היעלמות הילדים, ובו היא מציינת כי גנז המדינה מסרב להעביר את חומרי החקירה לשרת המשפטים ודורשת את התערבותו. כך היא כתבה: "אנחנו מחויבים מוסרית וערכית בזכותן הבסיסית של המשפחות המעורבות לקבל מידע על-אודות גורל יקיריהן, ולתקן ולוּ במעט, את העוול הנורא שנעשה להן מאז היעלמות הילדים".

האם רה"מ בנימין נתניהו יתערב? זה תלוי בלחץ הציבורי שיופעל להסרת החסיונות. אם נתניהו לא יתערב, ככל הנראה יפנו המשפחות לקבלת סעד משפטי מבג"ץ, ואם בג"ץ לא יפתח את שעריו, אין להוציא מכלל אפשרות שתהיה פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג.

השאילתה: בשאילתה שעלתה השבוע (25.5.16) בכנסת, שאלה ח"כ זהבה גלאון (מר"ץ) את שרת המשפטים איילת שקד, את מי זה יעניין אם רק עוד 60 שנה יוסר החיסיון, כאשר רוב האנשים כבר לא יהיו בחיים?

חבר הכנסת יואב בן-צור (ש"ס) ציין: "כבן למשפחה שאיבדה בשנת 49' במחנה העולים ראש-העין שני ילדים ביום אחד - דוד שלי ובת-דוד שלי - ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם, אני אומר שיש חשיבות גדולה בפתיחת החיסיון של התיקים. הוא תהה למה היה צריך חיסיון עד 2071 ומי קיבל את ההחלטה שהתיקים האלה יהיו בחיסיון.

המסקנה היא: אין שום סיבה בעולם שלא להציג לציבור דבר שקרה לפני 60 שנה, וּשאלת הפרטיות של שם זה או אחר אינה קיימת. יש כאן עניין ציבורי מאוד מאוד משמעותי.

ד"ר רפי שובלי ממובלי המאבק וחלק מקבוצת אחים וקיימים להסרת החיסיון על חומרי וועדת החקירה הממלכתית של ילדי עולי תימן מזרח ובלקן, שהיה בכנס במכון ון ליר על ארכיון וחברה (5.5.6) מגלה שעד היום לא כל מגזר חברתי מיוצג בכל היבטי מדיניות האיסוף והשימור ומתן גישה לחומרים.

בהרבה מהמקרים החלטות של שימור חומרים מסוג זה נעשת על-ידי עבודת פקידים בצורה שרירותית ולא נכונה, כך למשל: סוגיות חברתיות-מזרחיות כלל לא באו בכלל לידי ביטוי ואלה אוזכרו רק בהערות שוליים של אותם חוקרים שנושא מחקרם כלל גם עניינים הנוגעים למזרחים.

מה שמלמד אותנו שתופעה זו היא סוג של ניכור בין האקדמיה לקהילות המזרחיות. גם נתן ברון הסטריון וחוקר של מערכת המשפט סבר שאין הצדקה לסעיף שעוסק בצנעת הפרט בחוק הארכיון בבקשה להסרת חיסיון ולכן יש לבטל אותו, מכיוון שזה פוגע במושאי חקר ובאדם, שכן התיעוד ההיסטורי ופרסומו של הפרט-אדם לא רק שהוא נפגע אלא גם לא נשמע ולא בא לכדי ביטוי, השימוש בנימוק של צנעת הפרט נעשה בו שימוש לרעה.

קשה שלא להזכיר את דוח מבקר המדינה לעניין זה, בדוח השנתי 66ג שהתפרסם השבוע מצא המבקר ליקויים רבים בנוהלי השימור בארכיון המדינה. בשלבי מיון החומר ואי העברתו ממשרדי הממשלה לארכיון.

לדוח המבקר להלן הלינק: [קישור]

הסמכות להסרת החיסיון נמצאת ברגע זה בידי שלושת השרים: איילת שקד, יובל שטייניץ ומירי רגב, אולם כאמור הגנז מסרב להעביר את החומרים לעיונה ולטיפולה של שרת המשפטים איילת שקד.

לכן הסמכות העליונה היא בידי ראש הממשלה, שגינזך המדינה נמצא תחת משרדו, והוא יכול לחייב את הגנז להעביר את החומרים לשרת המשפטים על-מנת שהיא תשב בראש ועדת השרים כדי להסיר את החיסיון.

ואולם יש חשש שראש הממשלה יַשהה, או "ימרח" את הזמן, ולא ימהר להורות לגנז להעביר את חומרי ועדת החקירה לשרת המשפטים, אלא אם כן יופעל עליו לחץ ציבורי שבלעדיו לא תהיה לו דרך אחרת.

הלחץ חייב לבוא מלמטה מהמשפחות ומן הציבור, כדי שהאמת תצא לאור.

מדינת ישראל חייבת בשביל עצמה, אחת ולתמיד, לרפא את הפצע הפתוח שמדמם למעלה מ-60 שנה. איך אמר המשורר התימני ר' שלום אל-שבזי? (אם נעשה פראפרזה על דבריו) "אם ננעלו

דלתי נדיבים (משרד רה"מ), דלתי מרום לא ננעלו". חבל ששערי בית-הדין בהאג (דלתי מרום) יידרשו להיפתח לדיון בתביעה צודקת דווקא נגד מדינת ישראל.