"אין לי ספק, דוד, כי אתה אדם עקבי". כך פתחתי באחת ההודעות לד"ר דוד סיון, העורך בפועל לפורום הידוע "ארץ הצבי" ואחד מזקני הפורום וכותביו. מזה שנים אני קורא את מאמריו שהמאפיין שלהם הוא הקישורים האינסופיים אותם מכניס לגוף המאמר, לפעמים הם מכבידים ולפעמים הם חיוניים, אך ללא ספק הם מעידים על אישיות עקבית בעלת רצף מחשבתי; ניכר כי חשוב לו לשתף את קוראיו בסוד הכמוס ברצף המחשבתי זה.
בכל אופן אין צורך לעקוב ברצף בשביל להגיע למסקנה כי דוד סיון הוא שמאלן "גולמי" ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יש מי שרואה בהשקפה זו ברכה ויש מי שרואה בה קללה משמיים. בספטמבר אשתקד פִּרסם מאמר על
דני דיין והמגיב הראשון למאמר תהה באיזה צד עומד הכותב: "ד"ר דוד סיון- היטבת לייצג את הצד הפלשתיני, את האויב. לכן אני שואל-באיזה צד אתה".
ולמרות שאיני שותף להשקפתו אין לי בדל של ספק כי הוא בצד הכחולים; כמוהו כגדעון ספירו וכהרבה שמאלנים שרופים שטובת הארץ לנגד עיניהם, בניגוד לקבוצת אנשים שהשמאל הוא פרנסתם והמקצוע שלהם.
גדעון לוי מנענע מדי יום את המצלצלים בכיסו ומברך ברוך שעשני שמאל. הייתי מוסיף לקבוצה המפוקפקת הזו הרבה נציגים פוליטים שכרטיס השמאל שבידם הוא מקור לא רע לפרנסתם.
גם בצד השני של המפה ניתן לראות פוליטיקאים בגרוש שמשלוח ידם הוא מקצוע הימין, בראשם עומד איש אחד העונה לשם ביבי נתניהו. למעשה המקצוע של נתניהו הוא הרה"מ שהימין בשבילו לא השקפה כי אם כלי עבודה. לי אין ספק כי יכול לקחת גם את השמאל ככלי מקצועי לכל דבר - אם זה יעזור לו להמשיך במקצועו. צר לי באמת על ישראל כי זה האיש העומד בראשה ומנווט אותה.
שילוב ידיים
וכך אני מגיע לשאלה העקרונית שמאז ומתמיד התחבטתי בה: מה ההבדל באמת בין שמאל אמיתי לימין אמיתי? מה ההבדל בין דוד סיון לביני - אני אלברט שבות בעל ההשקפה הימנית; האם סיון יותר הומני ממני? יותר רגיש לסבלם של השכנים הפלשתינים שלדידו ישראל מתעללת בהם ושודדת את אדמתם, ואני כחירש לא ישמע וכאילם לא יפתח-פיו. הכיצד קורה שאני רואה את אותה העוולה שסיון רואה, ועם זאת מחליט אני במודע לעמוד מהצד בשילוב ידיים ולהרשות למעשה העוולה להתבצע לידי מבלי להניד עפעף. האם זה מה שאני? אדיש? אפתי?
לא אדוני אני לא כזה. בשום אופן ומצב. אכן אין הנחתום מעיד על עיסתו אך הפעם נאלץ להעיד על עיסתי, והרשה לי להבטיח לך שאם אתקל ברחוב במעשה עוולה, בילד למשל שאביו מכה אותו באכזריות, אקח את החוק לידי במלוא מובנה של המילה ואוציא את הילד מחזקת אביו בכוח הזרוע גם ללא נוכחותו של שוטר. אני מגלה עניין אדיר בסביבתי ואינני אדיש לסבלם של האחרים- כן גם אם האחרים האלה הם שכניי הערבים; והיו לי בפועל שכנים ערבים שחייתי למופת לצידם שני עשורים מחיי.
אני מודע לאשמה שסיון מטיח בי וכאילו הוא
האח הגדול האחראי, הרחמן וההומני, ואני הוא הקריר האפתי- במקרה הטוב, ובמקרה הרע הנאשם על-ידו לא פחות באשמת גזל אדמות שכניי, בגזענות מכוונת ואף בג'נוסייד- ברצח עם ובפשעים כנגד עם שלם.
מהצד השני של המפה שאני מנוי עליה, אנו רואים בו כמייצג אד הוק את אינטרס האויב ומטילים עליו את האשמה הכבדה של בגידה! בגידה במולדתו ובבית אביו. עבר לשורות האויב, עריק הוא! זה במקרה הרע ובמקרה הטוב אנו רואים בו כתמהוני חריג לכל דבר ועיקר.
טובת המדינה
ולמרות כל הנאמר, לי אישית ולהרבה כמוני אין בדל של ספק כי שנינו, אני והוא נמצאים בצד הישראלי של הכחולים. וכך אני חוזר לשאלה שמעודי מתחבט בה: אם לא האדישות לסבלם של האחרים ואם לא הבגידה במולדת - מה הדבר שעושה את ההבדל בינינו, בהשקפותינו.
לפני מספר ימים קראתי מאמר יפה שניסה לענות על השאלה הזו. מחבר המאמר טען כי ההבדל העקרוני בהשקפות העולם בין שמאל לימין הוא הדגש ששמים על טובת הפרט מול טובת המדינה. "השמאל שמעמיד בראש מעייניו את טובת הפרט דורש מהמדינה לתרום לו על חשבון טובתה ללא שום קשר ליכולת המדינה. בעוד הימין שמעמיד בראש מעייניו את טובת המדינה - דורש מהפרט לתרום לה על חשבון טובתו הוא". אינני מתיימר לתמצת את הרעיון כפי שבא לידי ביטוי בגוף המאמר; הרעיון כשלעצמו הוא הרבה יותר רחב וכדאי לעמוד עליו ולקרוא את המאמר במלואו.
כשלעצמי ולאחר התלבטויות אמיתיות גיבשתי לי את התובנה כי לא ההשקפה עושה את ההבדל, כי אם כישרון ההתמקמות הוא זה שבונה את ההשקפה ואת ההבדל. אכן לכל אדם השקפה אישית במגוון רב של נושאים, נקח לדוגמה השקפה כלכלית. טבעי הוא שאדם קשה יום ודל אמצעים יראה בחיוב את הסוציאליזם כשיטה כלכלית לניהול המדינה שתחלק את המשאבים, במטרה לצמצם את הפערים החברתיים. בעוד אדם עשיר שנולד עם כפית של זהב בפה יאמץ את הקפיטליזם כהשקפה כלכלית המבוססת על מנגנון השוק החופשי והשמירה על הקניין הפרטי, תוך אכיפת זכויות הפרט באמצעות המוסדות החברתיים של המדינה.
אם כן מיקום האדם על המפה הכלכלית תלוי מטבעו במצבו הכלכלי, אולם קיימים יחידי סגולה שיודעים להבחין בין מיקום מדינתם על המפה הכלכלית למיקומם הפרטי על אותה המפה, וכך אפשר למצוא מי שיודע לזהות את מדינתו על המפה הכלכלית ולהתמקם עליה בניגוד לנטייתו הטבעית ו/או למרות מצבו הטבעי ותנאיו האישיים.
סימון הגבולות
דוגמה טובה על זאת וונצואלה שאזרחיה רעבים ללחם ולכאורה- תטיב עימם השיטה הסוציאליסטית, אולם מי שישכיל לזהות את מיקום וונצואלה על המפה הכלכלית יבחין כי דווקא החזרת השיטה הקפיטליסטית לרחבי וונצואלה- היא שתביא מזור לכלכלתה ותשיב את ההשקעות אל גבולותיה; השקעות שיוציאוה מסכנת השקע הטובעני אליו נקלעה.
סוד ההשקפה לדעתי אינו טמון במיקום הנכון של בעל ההשקפה אלא בבחירת האוביקט העומד למיקום. את השקפותנו אנו בונים ביחס למיקומנו האישי על המפה - אם זו כלכלית, חינוכית, חברתית, או פוליטית... אולם נעלם מעינינו כי המדינה היא האוביקט הממוקם על המפה הכלכלית או המדינית... ועל-פי המיקום שלה ייושקו השקפותנו - לא על-פי מיקומנו ולא ריגשותנו ולא נטייותנו.
"להיות רגיש לסבלו של השכן" זו נטייה חברתית נעלה ולדעתי שותפים לה רוב אזרחי ישראל גם השמאלנים וגם הימנים; זו השקפתנו האישית על-פי מיקומנו בכל מפה חינוכית או חברתית. אולם לחלק ניכר בעמנו נעלם כי המדינה היא האוביקט הממוקם על המפה, והמיקום הזה עודנו מצביע על מלחמת העצמאות, על סימון הגבולות ועל זכות הקיום כהיא זו. רק חודשים חלפו מאז שנסע רה"מ אל ארה"ב במטרה לספר לקונגרס כי למדינתנו נשקפת סכנה קיומית. רק שעות עברו מאז שהשחיז אחד האויבים את סכינו בגבו של אחד מילדינו. לאויב הזה לא ניתן לקרוא שכן כי לא פריעת החוק המריצה אותו כי אם מלחמתו המוצהרת "באויב הציוני".
"להיות רגיש לסבלו של מי שמצהיר עליך מלחמה" - זה המקרה האופייני של שיבוש בבחירת האוביקט ומיקומו על המפה שההשקפה נבנית לפיה. השמאל רואה באוביקט הזה את עצמו ואת ערכיו האישיים, והימין רואה את המדינה כאוביקט ומתמקם לפיו. זו לא שאלה של טעם וערכים כי אם של התמקמות.
"אני יכול להבטיח לך ד"ר סיון, כשישראל תשכון לבטח רוב רובו של הציבור הישראלי ירגיש, לפחות כמוך, בסבלם של השכנים באשר הם".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
