הסמכויות הרחבות של היועץ המשפטי לממשלה

פנייתה בתחילת השבוע (יום א', 5.6.16) של מנהלת המחלקה המשפטית במרכז הלאומי לרפואה משפטית (ולהלן: "המכון הפתולוגי") של הפתולוגית, ד"ר מאיה פורמן רזניק (ולהלן: "ד"ר פורמן"), באמצעות בא-כוחה, ד"ר עמית גורביץ', עו"ד, ליועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, לעיין מחדש בהכרעת היועץ המשפטי לממשלה הקודם, עו"ד יהודה וינשטיין, מחדש, כמו-גם להביא לביטולה של החלטה זו, לגופם של דברים, מעוררת כנגזרת מכך שאלת היקף סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה ומקפלת בתוכה השאלות, אם רשאי הוא, לדון מחדש בהחלטותיו הוא וגם/או בהחלטות קודמו, באותו תפקיד, כמו-גם אם בעקבות עיון מחדש זה, רשאי הוא להביא לביטול החלטות שנתקבלו, על-ידו וגם/או על-ידי קודמו, כמו-גם זכאותו, אם בכלל, להביא לשינוי של החלטות אלה.

מבלי להידרש עניינית ופרטנית לשאלה המהותית שהונחה לבירור ולעיון מחדש בידי ד"ר פורמן לפתחו של היועץ המשפטי הנוכחי לממשלה, נציין רק, כי בתאריך 26.11.2015 קבעה נציבת הביקורת על מערך התביעה וייצוג המדינה בערכאות לשעבר, השופטת (בדימוס), הילה גרסטל (ולהלן: "הנציבה") כי נפל פגם בהתנהלותה של מנהלת המחלקה לדיני עבודה, בפרקליטות המדינה, עו"ד רחל שילנסקי.

החלטת הנציבה התייחסה להנחיה של עו"ד רחל שילנסקי הנ"ל, בכך שהנחתה היא פרקליטה, המייצגת בתביעה שהוגשה (בידי ד"ר פורמן נגד המדינה, בגין סירובה של פרקליטות המדינה לאפשר לה למלא תפקידה, כמנהלת המחלקה המשפטית במכון הפתלוגי, חרף זכייתה במכרז לתפקיד זה, על-רקע ביקורת שנמתחה על עדותה, במהלך המשפטי הפלילי שהתנהל נגד רומן זדורוב, בבית המשפט המחוזי, בנצרת - ביקורת שאוינה ובוטלה כליל, בידי בית המשפט העליון, תוך קביעה חד-משמעית, שלא היה בביקורת זו, כל ממש, בידי בית המשפט העליון, בפסק-הדין שניתן בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, בנצרת, להרשיעו ברצח הנערה, תאיר ראדה ז"ל) נגד גופי מדינה ועובדי מדינה, לבית הדין האזורי לעבודה, בתל אביב, לבקש מאחד מעובדי המדינה הנתבעים המיוצגים באמצעותה (כאשר הכוונה הינה לד"ר חן קוגל, ראש הנכון הפתלוגי - ח"ש), לשנות מן התצהיר אותו ביקש אותו עובד מדינה להגיש לבית הדין ובפרט, לגרוע עמדתו האישית, ביחס לסוגיות המשפטיות שנדונו בהליך משפטי זה.

פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, פנה ליועץ המשפטי לממשלה הקודם, עו"ד יהודה וינשטיין, וטען, כי נפלו מספר פגמים בהחלטת הנציבה והם: הראשון - התעלמות הנציבה מחובתה לקבל אישור פרקליט המדינה, לברר נושא שהפרקליט המבוקר טען שהוא דבר המצוי בתחום שיקול דעתו המשפטי; השני - הנציבה ביקרה פעולה של פרקליטה שבוצעה, בהתאם להנחייתן הישירה של שתי המשנות ליועץ המשפטי לממשלה (אשר לנציבות אין כך הטענה סמכות לבקרן). השלישי: קביעת הנציבה אינה עולה, בקנה מידה אחד, עם הדרך בה מייצגי המדינה בערכאות מיישמים פסיקת בית המשפט העליון, הקובעת כי על היועץ המשפטי לממשלה, להציג בפני ערכאות שיפוטיות, עמדה משפטית אחת המשקפת האינטרס הציבורי, כך שבסמכותם להשמיט עמדות אישיות של בעל התצהיר (להבדילן, כמובן, מעובדות רלוונטיות), הסותרות העמדה המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו - במקרים מתאימים.

היועץ המשפטי לממשלה הקודם, קבע בהחלטה מחייבת, כי מייצגי המדינה בערכאות, מטעמו, ימשיכו לנהל שיג ושיח מקצועי עם המיוצגים על ידם לגבי תוכן התצהיר שיוגש לבית המשפט והם יהיו רשאים - במקרים המתאימים - לדרוש השמטת עמדות אישיות (להבדיל, כמובן, מעובדות רלוונטיות) של בעל התצהיר, הסותרות העמדה המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו. עוד נקבע, כי אין חשיבות לכך, אם עובד המדינה מעביר לפרקליט המייצג אותו, תצהיר חתום. לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, הרי תצהיר חתום שכזה, אינו בגדר "כזה ראה וקדש". לשיטתו הוא, על מייצגי המדינה בערכאות לבחון, בכל עת, הדרך המיטבית להציג בפני הערכאה השיפוטית האינטרס הציבורי, במובנו הרחב (ולא אינטרס כזה וגם/או אחר של עובד המדינה, המיוצג על ידם).

בעקבות ויכוח על סמכויות היועץ המשפטי לממשלה שנתגלעה - בשנת 1961 - בין היועץ המשפטי לממשלה דאז, גדעון האוזנר, לבין שר המשפטים דאז, יעקב שמשון שפירא, מינתה הממשלה ועדה בראשות השופט, ד"ר שמעון אגרנט שתכריע בכך. ועדת אגרנט - המוכרת בשמה כ"ועדת אגרנט הראשון", להבדילה מ"ועדת אגרנט השנייה" שדנה במחדלי מלחמת יום הכיפורים - פסקה שהאוזנר צדק בעמדתו בדבר עצמאותו המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה. קביעת ועדת אגרנט הראשונה, תקפה גם נכון לימינו אנו ומשמשת אבן יסוד במשפט החוקתי בישראל.

ועדת אגרנט קבעה, שהחלטת היועץ המשפטי בשאלת העמדת עבריינים לדין, הינה עצמאית לחלוטין, מעמדת הרשות המבצעת, בשל היות הרשות המבצעת חשופה להטיה פוליטית. הוועדה קבעה עוד, שקביעת היועץ המשפטי לממשלה, באשר למצב המשפטי, היא זו שתנחה רשויות המִנהל במדינה (כל עוד לא נקבע אחרת על-ידי בית משפט מוסמך). עוד נקבע, כי היועץ המשפטי לממשלה, הינו האחראי, הן למערכת התביעה הכללית והן לפן המשפטי של מערכת המִנהל בכלל. האוזנר גרם לכך שהיועץ המשפטי לממשלה איננו חושש מהעמדת אישי ציבור לדין,גם אם מדובר בבכירים ביותר במערכת. שלטון החוק משלים חוקיותו של השלטון עצמו, קבעה ועדת אגרנט הראשונה.

אם אין נוחה דעת הממשלה מתפקוד היועץ המשפטי לממשלה, בסמכותה לפטרו, אולם נאסר עליה להתערב בשיקול דעתו. כך נהגה הממשלה בפרשת "אוטובוס 300". כדעת הממשלה סתרה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, פוטר הוא, על ידה ותחתיו מונה יוסף חריש, כיועץ המשפטי לממשלה.

לא מן הנמנע שד"ר פורמן פנתה ליועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, לעיין מחדש, בהחלטת קודמו ולבטלה, כצעד מקדים קודם הגשת בג"ץ וכדי לעמוד בתנאי של מיצוי הליכים, קודם פניה לבג"ץ. אם כך ואם כך, הגיעה העת לחוקק חוק היועץ המשפטי לממשלה שיגדיר מתחם תחום פעילויותיו הרחב והנרחב ולהגדיר המותר והאסור לו, במילוי תפקידו זה.