רשם בית הדין הארצי לעבודה, כבוד השופט כאמל אבו קאעוד, חוסם את דרכה של
שרה נתניהו לערער על פסק הדין שניתן בעניינו של
מני נפתלי, ומנמק זאת בין היתר בכך, שהממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין לחובתה של שרה נתניהו אינם חמורים כדי כך שיצדיקו מתן אפשרות לערער על פסק הדין מצד הגב' נתניהו, שכידוע לא הייתה צד להליך בערכאה הראשונה.
במילים אחרות, המחסום להגשת הערעור איננו טכני פרוצדוראלי, אלא מחסום הנתון לקביעה ערכית של השופט, ואילו היה השופט קובע שהממצאים כנגד שרה נתניהו נמצאים בדרגת חומרה גבוהה יותר - לא מן הנמנע שהיה בכך להכריע את הכף לטובת מתן רשות לערער.
יתרה מכך, מדברי כבוד הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט אדלר, עולה (במקרה אחר) שייתכנו מצבים שהטענות הנטענות כנגד מי שאינו צד להליך הן "כה קשות" - עד שיש בכך לחייב את השופט להפעיל את סמכותו החוקית וליזום מצידו הוא את צירופו של אותו אדם להליך.
למקרא פסק הדין בעניינו של מני נפתלי קשה להימלט מהתחושה שחלק נכבד מהמעשים הנטענים כלפי שרה נתניהו מטילים צל כבד על כושר השיפוט שלה, שלא לומר על שפיותה ממש. והצל הכבד הזה על אישיותה של שרה נתניהו מוטל כאמור - לא ע"י התקשורת אלא על-ידי שופט בפסק דין.
כך למשל, וזו רק דוגמה אחת, האם כבוד השופטת פרוז'ינין, שכתבה וניסחה את פסק הדין בערכאה הראשונה, באמת סבורה שדרישה כלפי העובדים שיחליפו בגדים בתדירות גבוהה כדי לשמור על היגיינה, או טענות לעובדים שהם אינם סטריליים - האם השופטת באמת סבורה שהדרישות הללו מצד גב' נתניהו באות ממקום של העסקה פוגענית גרידא? האם זה העניין כאן? העסקה פוגענית?
אבל כבוד הרשם, שחסם את דרכה של שרה נתניהו לבית הדין הארצי, לא הבחין מן הסתם ולא ראה את פניה המרוטשים - שעה שהיא באה אליו להתחנן על זכותה.
