"ילדים בעלי צרכים מיוחדים" - כותרת אשר נשמעת הרבה יותר פוליטיקלי קורקט מאשר "ילדי החינוך המיוחד" או "ילדים בעלי הפרעות התפתחותיות". (GOOGLE).
בעודי ממתינה מיואשת, דביקה וסובלת, לאוטובוס שייקחני לביתי, בצהרי יום לוהט ומהביל באחד הרחובות היותר מטופחים של העיר ראשל"צ, עצרתי מונית שחלפה והצטרפתי לנכד וסבו שכבר איישו אותה.
הילד כבן 5-6 ישב לצדי, פאותיו הדקיקות דחוקות מאחורי אוזניו, מיד חייך אלי ועיניו הבהירות אמרו חיות ופיקחות רבה. הוא היה חגור בחגורת הבטיחות ןמיד הושיט ידיו וחיבק אותי, השעין את ראשו על כתפי שהייתה גבוהה קמעה מראשו, דבר שהותיר אותי מעט המומה ונרגשת.
חיבקתיו חזרה.
רזה ודקיק היה למגעי.
שאלתיו לשמו אך לצערי זכרוני גרוע לשמות ופנים.
בת כמה את, שאל אותי ולא הייתי בטוחה ששמעתי היטב.
בת כמה אני? 63, עניתי לאחר פליאה מסוימת, מה לילד בגילו ולגילי, תמהתי ביני לביני.
הילדון הרהר לרגע ואז אמר לי משפט מחץ:
את נולדת ב 1953!!!
חשבתי שלא שמעתי טוב.
מה, מה, הפטרתי, נולדתי מתי? מחשבת בראשי במהירות את גילי ושנת לידתי כדי שלא אטעה למול השאלה המפתיעה.
את בת 63 אז נולדת ב 1953!! חזר שוב בביטחון מלא.
בן כמה אתה, שאלתיו.
בן 7 ענה ודיבורו קצת מתלעלע.
המשכנו בנסיעה בעודי הופכת במחשבתי את אשר הושמעתי לפני מספר דקות.
לאחר נסיעה קצרה ירד מהרכב עם סבו ואשה כרוכת פדחת, המתינה לו ולקחתו לביתה.
אני המשכתי עם המונית לביתי.
הנהג, שמסיע באופן קבוע את הילדון הזה, סיפר לי שהוא לומד בכתה מיוחדת ומצומצמת.
סיפרתי לו מה שהשמיע לי וכעת היה תורו של הנהג, להגיב בתדהמה.
את בטוחה? חקר אותי, את בטוחה? שנה שוב ושוב.
כמובן, וחזרתי על הסיפור בפרטי פרטים.
כדאי אולי ליידע את מורתו על יכולתו הפנומנלית, הצעתי, עדיין שוחה במחשבתי ובהרהורי בקביעתו של הילד.
כמובן, השיב הנהג, מחר כשאראה אותה, אומר לה.
לכו דעו, אולי סללתי את דרכו.
עדיין מעכלת את החוויה הזו.
יום נפלא ידידיי, החיים מלאים בהפתעות גם טובות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
