הנערה

וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ [..] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ? וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי.. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי? בראשית ד ח-ט

היא עלתה לאוטובוס והתיישבה במושב הפונה אל חלקו האחורי של האוטובוס, מבט בוהה בעיניה, בידה השמאלית החזיקה בידית מזוודת טרולי גדולה ובידה השנייה, אחזה בכרית שינה קטנה ומעוכה ובעוד שקית.

על פרק ידה השמאלי ענדה דבר מה ולא הבנתי בתחילה מה עיני רואות.

ליד המושב שמאחוריה, עמד בחור כבן גילה, גם הוא החזיק בידית מזוודת טרולי ובידו השנייה, בתיק גב קטן.

קו 172.

זו פעם ראשונה שאני נוסעת בקו זה ברחוב דיזנגוף.

הצצתי מבעד חלונות האוטובוס ונדהמתי לראות בשעת לילה די מאוחרת, כמות כה גדולה ועומס כה רב וצפוף של בני נוער ואנשים צעירים, הממלאים את שולחנות בתי הקפה שלאורך הרחוב המיתולוגי הזה, רוחם טובה עליהם, ומצהלות צחוקם נישא למרחוק.

באחד הרמזורים עצר האוטובוס ולפתע עיני קלטה בחור ההולך צמוד לדופן האוטובוס הפונה אל הכביש ועיניו סורקות את פנים האוטובוס. המחשבה הראשונה שחלפה בי, היתה, זה מחבל. מיהרתי לסלקה מראשי אך מבטי המשיך ללוות אותו, עד שחצה את הכביש לצדו הנגדי.

האוטובוס פנה לרחוב אלנבי.

באחת התחנות הנערה הבוהה והבחור שליווה אותה ירדו. הבטתי סביב.

רחוב נטוש, חנויות חשוכות, שלא כרחוב דיזנגוף השוקק והומה אדם, שאורות נצצו מכל חלון וצוהר, האפלה והעליבות של רחוב זה היכו בבטני.

לאן יש להם ללכת מכאן, תהיתי.

ואז התובנה הכתה בי, ידעתי להסביר את פשר הכרית הקטנה והמרופטת שאחזה בידה ואת אביזר הרחצה הירקרק והמתולתל שענדה על פרק ידה והצטמררתי.

היא חסרת בית.

הבחור שליווה אותה, כנראה עזר לה להגיע למקום מסתור או דירה כלשהי או אפילו מעון לחסרי בית.

נעצבתי אל ליבי.

נערה יקירה, מקוה בשבילך שלעולם לא תענדי על פרק ידך אביזר רחצה, אלא שימתין עבורך תמיד בחדר אמבטיה מאוורר ונקי.

שלעולם לא תשאי עמך את כרית השינה שלך ושתנוחי על מיטתך, המחופה במצעים נקיים ומרשרשים, מדיפים ריח של כביסה ריחנית.

שלעולם לא תזדקקי למזוודה כלשהי, אלא למטרה אחת בלבד - נסיעה לנופש כלשהו.

היי ברוכה.