גם אני רוצה

יש לי רעיון: בפעם הבאה שתוגש נגדי תביעת לשון הרע, יהיה יואב יצחק רשאי לבוא לבית המשפט ולהודיע שאינו מרשה לברר את התביעה. במה אני יותר גרוע מפרקליטי המדינה? אני אזרח פרטי, הם שליחי ציבור - ואם הבוס שלהם יכול להפסיק הליכים נגדם, אז גם אני רוצה.

אבסורדי ככל שהדבר יישמע, זוהי בדיוק המציאות. היועץ המשפטי לממשלה יכול להורות ללשכת עורכי הדין להפסיק הליכים משמעתיים נגד פרקליטים בשירות המדינה, הוא אפילו לא חייב לנמק ואין אפשרות לערער על החלטתו. הבוס יחליט שהעובד היה בסדר - ובזה ייגמר הסיפור.

סמכות שערורייתית זו של היועץ המשפטי (שניתנה לו בחוק לשכת עורכי הדין לפני 55 שנה), עלתה על סדר היום כאשר אביחי מנדלבליט רמז בצורה ברורה שהוא יפעיל אותה בפרשת תצהירו של חן קוגל. לשכת עורכי הדין החלה לברר את תלונת התנועה למשילות ודמוקרטיה נגד דינה זילבר, אורית קורן ורחל שילנסקי - שדרשו מקוגל לשנות את תצהירו לטובת מאיה פורמן - ומנדלבליט ביקש ממנה לשקול שוב את עמדתה והזכיר את הסמכות הנתונה לו בחוק.

הנימוק של מנדלבליט: יהודה וינשטיין כבר קבע ששלוש המוסקטריות פעלו כדין. ומתי הוא קבע זאת? אחרי שנציבת הביקורת על הפרקליטות, הילה גרסטל, קבעה שנפלו פגמים משמעותיים בהתנהלותן. נזעק שי ניצן, הזהיר/איים שאם מסקנותיה של גרסטל יישארו על-כנן לא יוכלו פרקליטי המדינה להכין תצהירים - ושלושה ימים לפני פרישתו החליט וינשטיין שהוא אינו מקבל את המסקנות.

נניח בצד את העובדה שליועץ המשפטי מעולם לא ניתנה סמכות וטו על הכרעות נציבות הביקורת. נניח בצד את העובדה שארגון פרקליטי המדינה, המנהל מלחמת חורמה נגד הנציבות בטענה שפעילותה לא עוגנה כחוק, לא אמר מילה כאשר וינשטיין פעל לטובתו תוך חריגה ברורה מסמכותו. נתמקד בנקודה העקרונית: היקף הביקורת על הפרקליטים.

הללו טוענים השכם והערב, כי הם נתונים לביקורת של אין ספור גופים: בתי המשפט, מבקר המדינה, לשכת עורכי הדין. במצב זה - הם אומרים ללא הרף - אין צורך בנציבות הביקורת. אלא שכמו הרבה מאוד טיעונים של ארגון הפרקליטים, גם זה מתברר כבלוף מוחלט ברגע שבודקים אותו לעומק.

בתי המשפט כמעט ואינם מותחים ביקורת אישית על עורכי דין - לא בשירות המדינה ולא מחוצה לו. המצב הזה מצריך שינוי, אבל בשטח כיום - קשה מאוד לומר שיש ביקורת מצד השופטים. אם פרקליט מפסיד במשפט, זו כמובן אינה ביקורת עליו. מבקר המדינה אינו נוגע בפרקליטות המדינה; אני לא זוכר מתי לאחרונה נערכה שם ביקורת, ומכל מקום - היא אינה פרסונלית ואינה מצביעה על כשלים אישיים. ואילו בלשכת עורכי הדין, כפי שראינו, יכולים הפרקליטים ליהנות מהגנה מוחלטת של הבוס שלהם.

זאת ועוד: גם את עבודת נציבות הביקורת יכול היועץ המשפטי לסכל במידה משמעותית, גם בלי היומרה חסרת הבסיס לאמץ או לדחות את ממצאי הנציבות. היועץ הוא היחיד הקובע האם תלונה מסוימת נוגעת לשיקול הדעת המקצועי של הפרקליט, ואם כן - הנציבות אינה יכולה לברר אותה. היועץ הוא היחיד היכול לאפשר לנציבות לבחון תיק התלוי ועומד - ואת הסמכות הזאת ניצל וינשטיין כדי למנוע מגרסטל לבדוק את פרשת רות דוד. בקיצור: אפילו הביקורת העצמאית והחיצונית נתונה לחסדי מי שעומד בראש המערכת המבוקרת.

עכשיו רוצה איילת שקד שהביקורת המערכתית תעבור למשרד המשפטים, כלומר: שגם היא תהיה בידי הבוסים של הפרקליטים. מה שיישאר עצמאי, אם תתקבל הצעת החוק של שקד, הוא ביקורת מסורסת בנושאים אישיים, שכאמור - גם בה יוכל היועץ המשפטי להתערב על ימין ועל שמאל. ומי מאיתנו לא היה רוצה להיות נתון ל"ביקורת" שכזאת?