|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
מלחמת לבנון השנייה הרתיעה? <br>
|
דן מרגלית, בטורו בישראל היום עוסק ביחסים עם ארצות הברית, ביחס המכחיש שלה לטרור, וגם בתוצאת מלחמת לבנון השנייה
|
|
דן מרגלית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
וחברו לשעבר
|
|
|
|
|
דן מרגלית, בטורו השבוע ב ישראל היום, ניגש, גם הוא, לסירוב המטופש של אובמה לקרוא לילד (טרור איסלאמי) בשמו. הוא עובר לסיקור הסיוע הביטחוני: לשיטתו, הסירוב של ארצות הברית להעניק לישראל 455 מיליון דולר, לפיתוח טילי המגן שלה, הוא הפעם הראשונה שבה סירוב כזה נעשה בגלוי: המשבר בין נתניהו לאובמה עד כדי כך כך חריף, שאפילו לא טרחו לכבס את הכביסה המלוכלכת בד' אמות הבית הלבן והשיחות הסגורות. בהמשך הטור נוגע מרגלית בפרשת רמי סדן- אריה דרעי, אך אינו מחדש הרבה: כן, עצם העובדה שזה נתפס בעיננו כטבעי, שפונים לראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכדי להפסיק את תפקידו של בכיר בכלי תקשורת, אומרת שמשהו בתודעה האזרחית שלנו השתבש. התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא הפודל-סגול-התלתלים של ביבי. בסוף הטור קובל מרגלית כי מלחמת לבנון השנייה, בניצוחם של דן חלוץ, עמיר פרץ, ו אהוד אולמרט לא הרתיעה את החיזבללה. מדוע, לשיטתו? כי כבר ביום הראשון, לאחר חטיפת החיילים, הציע חסן נסראללה שקט מוחלט בגבול הצפון. אה באמת? האם מרגלית מאמין לרגע, שאם רק היינו נעתרים לשחרור מספר רב של מחבלים, נסראללה היה שומר את מילתו? ברור שלא. השקט בצפון, ניתן להניח, הושג משום שישראל לבשה את פאסון "בעל הבית השתגע". אין דרך אחרת להשיג שקט. להזכיר, מאז שנת 2000 אירעו 3 חטיפות בצפון. ואילו מאז שנת 2006 ואילך לא אירעו חטיפות. מן הראוי כי דן מרגלית, אשר רואה באומה "מכחיש", ייטול קורה מבין עיניו, ביחס לאמונתו במילתו של נסראללה. מדוע יש לקורא תחושה כי הקרע בין אהוד אולמרט לדן מרגלית מדבר מגרונו של מרגלית?
|
| תאריך:
|
17/06/16
|
|
|
עודכן:
|
17/06/16
|
|
ענבל בר-און
|
|
מלחמת לבנון השנייה הרתיעה?
|
|
במקרה נפל לידי היום גיליון של מעריב, שם אני קורא את דבריו ה"מלומדים" של עו"ד יוסף בנקל. הוא גוזר גזירה שווה בין ועדת וינוגרד אשר כללה בהחלטת ביניים מסקנות אישיות, לבין הצורך במסקנות אישיות כלפי פרקליט המדינה.
|
|
|
|
|
רבים כבר כתבו, ועוד ייכתבו מאמרים על הנבלה החדשה שנפלה בישראל. והאמת היא שלדידי, מוטב היה לא להשחית מילים על מעשים נלוזים של פוליטיקאים חסרי מצפון מהזן הרדוד ביותר. עיתונאים מנוסים "המשחיזים את עטם" בעתות משבר אמון בינם לבין הפוליטיקאים, וודאי יתארו טוב ממני את מעשה "נתניהו-מופז". השורות שלהלן מבקשות להתייחס לביטוי המגויס "טובת המדינה" או "בטחון המדינה" הנשמע מפיהם של שני השחקנים הראשיים ועבדיהם המושבעים בהצגת האבסורד הנוכחית.
|
|
|
|
|
ב-2006 הורה ראש הממשלה אהוד אולמרט - בתגובה לפעולת טרור מצד החיזבאללה ופגיעה בחיילי צה"ל - על פתיחת מיתקפה גדולה נגד החיזבאללה בלבנון. ימים ספורים לאחר מכן הרחיבה למלחמה, בלא להכינה כראוי, ומבלי שוידא כי צה"ל ערוך ומוכן למבצע כה תובעני. ועדת וינוגרד בראשות השופט (בדימ.) אליהו וינוגרד מתחה עליו ביקורת נוקבת. אולמרט הואשם במחדלים וברשלנות שהביאו להרג מיותר של חיילים ואזרחים.
|
|
|
|
|
הראיון שהעניק דן חלוץ בערוץ 2 לקידום ספרו החדש החיה שוב את המחלוקת באשר למלחמת לבנון השנייה. גם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, כותב ספר ומבטיח לגלות פרטים חדשים על המלחמה, אשר ירעידו את אמות הסיפין. נמתין ונראה, אך בינתיים, הביקורת על חלוץ שוב תופסת תאוצה. בראיון שפורסם באחד מאתרי החדשות, טוען האלוף (במיל.) אייל בן ראובן, מי שהיה סגנו של אלוף פיקוד הצפון בתקופת מלחמת לבנון השנייה, שחלוץ היה צריך להתפטר במהלך המלחמה.
|
|
|
|
|
במאמרו של גבריאל סיבוני ב-News1, מ-24.1.10, הוא מנסה ללמד אפולוגטיקה על תוצאות מלחמת לבנון השנייה, מתוך עיסוק בשאלה מהו ניצחון. עיסוקו בסוגייה זו מזכיר מאוד את התיזה שרווחה במקומותינו, לפיה אין אפשרות לנצח טרור במלחמה, מבלי שנעשה ניסיון רציני להגדיר ניצחון על טרור מהו. סיבוני מנסה לטשטש את מושג הניצחון במלחמה על-ידי כך שהוא הופך אותו לערטילאי. כך הוא מבקש לקבוע "חוקים חדשים" להגדרת ניצחון והכרעה. הוא מרחיק לכת ואינו מסייג את ספקנותו ללחימה א-סימטרית, אלא מדבר על מלחמה כמושג מוכלל. טשטוש נוצר על-ידי כך שהוא מוסיף ממד לא מוגדר של זמן וטוטאליות להגדרותיו באמצעות מושגים כ-"מהירים" ו"מוחלטים" (כפי שנאמר בסכום המאמר), שאינם משתנים ברי-מדידה. שנית, הוא מבקש "לברוח" מקביעותיה של ועדת וינוגרד לגבי הצורך לשפוט מלחמה ותוצאותיה על-פי מידת השגת יעדים שנקבעו לה מראש. ובהמשך הוא מחפש לעצמו (ואולי גם לאחרים) אמות מידה חדשות לבניית הציפיות לפני מלחמה, בכדי שניתן יהיה "להסתפק" לאחריה בכל תוצאה מקרית שתתקבל. אני חולק מכל וכל על שני הנדבכים של הגישה ה"חדשנית" שהוא מציע. מרכיב טשטוש שלישי מושג אצלו על-ידי אי-הפרדה, שגם אותה עשתה ועדת וינוגרד בבירור רב, בין ההיבט המקצועי הצבאי שעליו אחראי הצבא, לבין ההיבט המדיני שעליו אחראים הממשלה והכנסת המפקחת עליה.
|
|
|
|
|
