מקשקשים ומחזקים את נתניהו

ליברמן הפך מגדול המבקרים לשותף, יעלון הפך משותף לגדול המבקרים, הביקורת התחלפה עם הכיסא, ליברמן, יעלון אהוד ברק יאיר לפיד וצפי לבני, מתהפכים כזיקית, ורק גורם אחד יציב, מקבל ברצון את מי שרוצה להצטרף, ומשלח את אלה שעוברים את הגבול, קוראים לו בנימין נתניהו.

ומה רואה הציבור? הציבור רואה עקביות מול זיג זג מתמיד, הציבור רואה מפלגת שלטון מול שברי מפלגות בלי הווה ובלי עתיד, הציבור רואה שנתניהו לא מגיש את הלחי השנייה לאויבינו אל מול הלך רוח תבוסתני הצץ ועולה מן האופוזיציה הצבועה.

יעלון מקשקש על ענין האיום הקיומי, והופך אותו לניסיון הפחדה על-ידי ראש הממשלה, ומדובר באותו שר ביטחון שעצם עיניו אל מול איום המנהרות, שלא רק היה איום קיומי לגבי משפחות רבות בישראל אלא אף גדע חיים בפועל. ברק מחרטט על ניצני פשיזם, כאילו חסרות לנו מילים בומבסטיות בלקסיקון, ומחר הם יצטרפו לממשלה ופתאום הניצנים ייעלמו והקיומי יחזור להיות קיומי. ברברנים צבועים ואינטרסנטיים.

אידיאולוגיה עלק של כל מיני טוענים לשלטון, אשר ניתן למצותה במילה לגיטימית אחת, כיסאולוגיה. ואין כל רע בכיסאולוגיה, אך אבוי לה לצביעות, אותה צביעות המציירת את הכיסאולוגיה בצבעים עזים ושקריים של אידיאולוגיה. ואת כל הקרקס הזה רואה הציבור. הוא גם רואה מי מסובב על אצבעו הקטנה את כל המערכת הפוליטית בישראל. הציבור מבין בברור מי כאן המוביל ומי כאן המובל, מי הגורר ומי הנגרר, וכמובן כל אלה יבואו לידי ביטוי הולם בקלפי.

נוצות של אידיאלים

כאשר שר בכיר כמו יעלון מותח כזו ביקורת נוקבת נגד שלטון שרק אתמול היה חלק מרכזי ומוביל בו, הוא שם עצמו לצחוק. הוא פשוט מסביר לציבור מהן ההשלכות הקיצוניות של הכיסא שנפל פתע פתאום מתחת לישבנו, על-פי החלטתו של ראש הממשלה.

לא אידיאולוגיה ולא נעליים. הציבור גם מבין בברור שיעלון איננו ולא יהיה עוד כוס התה שלו. לציבור עדיף מנהיג מאוד ברור אשר טועה מפעם לפעם ומתנצל, מאחד המתקרא מנהיג ולא פוסק לזגזג, כזה מתהדר בנוצות של אידיאלים כאשר מה שמפריע לו זה הכיסא שעזב את ישבנו במפתיע.

ומדוע כל זה קורה? זה קורה כי לא מתגבשת כל אלטרנטיבה לשלטונו של נתניהו, שיקולי אגו מובהקים (הן אישיים והן קבוצתיים) מונעים את איחוד שברי המפלגות האופוזיציוניות, ואז כל שבר מבין שכיסא הוא לא יתפוס עם חבריו לאופוזיציה הנוכחית, והחלופה היחידה אשר תביא כיסא היא חבירה לקואליציה הנוכחית, ולכן הממשלה מתחזקת והאופוזיציה מתפוררת.

אם האופוזיציה רוצה לאיים על שלטונו של נתניהו עליה ליצור חזית. כל עוד אין חזית כזו, כל פעולה של האופוזיציה מחזקת יותר ויותר את מעמדו של ראש הממשלה, ומבטיחה לו עוד ועוד מנדטים בבחירות הבאות. ובשל הנפשות הפועלות באופוזיציה, ודאי עם המצטרפים החדשים, אין סיכוי לאיחוד כוחות שם ומכאן שעל עם ישראל להבין שיש לו עוד שנים רבות עם בנימין נתניהו, כאשר עקומת העוצמה שלו רק תצמח ותעלה, לטוב ולרע.