לאכוף איסור הסוב יודיצה במהירות ובתקיפות

הזחילה המתמשכת, אבל העקבית והבלתי פוסקת של כלי התקשורת, האלקטרונית והמודפסת, כאחת, באופן שהליכים משפטיים תלויים ועומדים, המתקיימים בבתי משפט אזרחיים, כמו גם בבתי דין אזרחיים וצבאיים, כאחת, נידונים ומתבררים - הלכה למעשה - בכלי התקשורת, תחת שיתבררו הם, במקום הטבעי, המתאים והראוי לכך, מבחינת חוקי המדינה, מעלים מחדש שאלת תחולתו ותוקפו של עיקרון הסוב יודיצה ותוקפו, במדינת ישראל, במאה העשרים ואחד.

סוב יודיצה (מלטינית: sub judice, בדיון) הוא מונח המתאר תיק שנמצא בדיון בבית המשפט, בטרם קבעו השופטים פסק הדין. על-פי תפישת הסוב יודיצה, הרי אסור לכלי תקשורת לחוות דעה וגם/או לדווח על הליך משפטי תלוי ועומד לפני שנפסק הדין. הרציונל שבבסיס העיקרון נועד להבטיח הזכות להליך הוגן, ויסודו בחשש, התלוי ועומד, כי בבואו של השופט המקצועי, לדון בתיק, עשויה דעתו של השופט להיות מוטה בעקבות הפרסום בכלי התקשורת, ובכך ייפגע שיקול דעתו המקצועי.

בבסיס עיקרון זה, קיימת התנגשות ערכית בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לבין הזכות להליך משפטי הוגן. במדינות רבות בעולם אין נכלל עקרון הסוב יודיצה בספר החוקים. בארצות הברית, אין קיים חוק סוב יודיצה, כל זאת בשל עליונותו וחשיבותו של התיקון הראשון לחוקה, האוסר על חקיקה המגבילה חופש הביטוי וחופש העיתונות. עיקרון הסוב יודיצה בא להגן על הערך, לפיו אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת.

הסוב יודיצה נכלל בחוק הישראלי בסעיף 71 לחוק בתי המשפט, הקובע, דברים, בזו הלשון:

"(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.

לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" - גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי.

(ב) יראו עניין פלילי כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.

(ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.

(ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת".

בעבר, עסק סעיף זה גם בדין אזרחי, אולם בשנת 2001 שונו הוראות החוק והוראות הסוב יודיצה, חלות, אך ורק בכל הקשור לדין הפלילי.

בפועל ולמעשה, הפרת הסוב יודיצה אינה בין התלונות והביקורות המופנות תדיר כלפי כלי התקשורת בישראל, למרות שעבירה זו מבוצעת בידי כלי התקשורת, מעשה של יום ביומו. בפסק הדין בעניין חיים רמון, התייחסו השופטים - מפורשות - לעניין זה, בקובעם, בפסק-דינם, בין היתר, דברים, בזו הלשון:

"לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על-ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.

תחושתנו הייתה שנעשים ניסיונות, לעתים על-ידי מסרים מוסווים, לעתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו."
(ההדגשות שלי - ח"ש)

בשנת 2013 הביעה שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, את דעתה כי איסור הסוב יודיצה הפך לאות מתה, עקב העדיפות הניתנת לחופש הביטוי וכן עקב ריבוי דרכי התקשורת, ההופך האכיפה לבלתי אפשרית.

עצם העובדה שקצין צה"ל, שהעיד - אתמול - במשפטו של החייל היורה מחברון, סמל אלאור עזריה, נתון לביקורת ולהתקפות מצד גורמים שדעתם אינה נוחה מעדותו, מהווה קו אדום שאסור לחצות אותו, כאשר במצב דברים זה חייב היועץ המשפטי לממשלה לנקוט בהליכים פליליים - ומהר ככל האפשר - נגד מי המעזים להתערב בדיון פלילי תלוי ועומד - ולנסות להשפיע, מחוץ לאולם בית המשפט, על תוצאותיו של הליך פלילי תלוי ועומד זה.

כל עוד שעבירת הסוב יודיצה קיימת בספר החוקים הישראלי, אין כל סיבה ואין כל מקום שהיועץ המשפטי לממשלה, לא יפעל לפיה ולא יעמיד לדין פלילי, מי העוברים - בבוטות ובחציפות יתרה - על הוראות סעיף 71 לחוק בתי-המשפט המונעות והאוסרות התערבות חיצונית, בהליך משפטי פלילי, המתנהל בבית משפט, צבאי או אזרחי, והינו בגדר של הליך משפטי, תלוי ועומד.