לפני כחודש פניתי במישרין לאיילת שקד בתלונה על כך שידיעות אחרונות זוכה בצורה שיטתית למידע מוקדם על הצעות חוק שהיא מקדמת. הטרוניה שלי נבעה דווקא מכך שלא מדובר בסקופים גדולים, אלא במסירה בלתי שוויונית של הודעות האמורות לצאת בצורה אחידה לכל התקשורת. לא קיבלתי מענה של ממש.

האמת היא, שזה רק חלק מהתמונה. נוני מוזס מטפח את שקד ואת נפתלי בנט, בעוד שהשניים זוכים לכתף קרה מצד ישראל היום. שימו לב: עיתון הימין לא מחמיץ שום הזדמנות לתקוף את מפלגת הימין האמיתית היחידה שנותרה כאן ואת ראשיה, ואילו העיתון שביום טוב שלו נמצא במרכז המפה הפוליטית – מאמץ אותם אל חיקו.

הסיבה ברורה: הבית היהודי בכלל ובנט בפרט הם אופוזיציה לוחמנית לבנימין נתניהו, הרבה יותר משמעותית מאשר האופוזיציה האימפוטנטית של יצחק הרצוג וציפי לבני. ומאחר שגם אצל המוזסים וגם אצל האדלסונים הכל נמדד בפריזמה של ביבי – ברור מדוע מוזס מאמץ את בנט ואדלסון מרחיק אותו. ממש עיתונות במיטבה.

בנימין נתניהו לפי אביגדור ליברמן הוא מקור כל רע, אבל גם שותף נאמן. יצחק הרצוג בחיים לא יישב עם נתניהו, אלא אם כן יקבל הצעה קוסמת. משה יעלון רואה בנתניהו מנהיג אחראי ושקול, עד שהוא מתפטר. אהוד ברק משרת תחת נתניהו, אבל ברגע שהשותפות נגמרת – הביקורת פורחת. ואלו רק כמה דוגמאות מהשבועות האחרונים.

הגמישות הרעיונית והלהטוטנות המילולית של בכירי הפוליטיקאים שלנו שוברות שיאים של ציניות וחוסר אמינות. הם כמובן ימצאו ק"ן טעמים להסביר את הפליק-פלאקים וקפיצות הצוקהארה, שלא היו מביישות שום מתעמל באולימפיאדה הבאה עלינו לטובה: האינטרס הציבורי, ביטחון המדינה, רווחת התושבים, פיתוח הכלכלה. אבל האמת מצויה באמרתו של הסופר האמריקני בן המאה ה-19, צ'רלס וורנר: Politics makes strange bedfellows. במילים אחרות: פוליטיקה היא עניין של טובות הנאה, לא של אהבה והתאמה. מתברר שהפוליטיקאים משתייכים למקצוע עתיק מאוד.

כבר מזמן אני תוהה מדוע יש צורך בנציגי הציבור בבתי הדין לעבודה. את מספר המקרים בהם נציגי הציבור הכריעו בניגוד לדעתם של השופטים המקצועיים, אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת או לכל היותר שתיים. ההסבר המקובל הוא, שנציגי הציבור נותנים לבית הדין את המגע עם השטח. אבל לפי אותו היגיון, צריך לצרף נהגים לבתי המשפט לתעבורה ועובדים סוציאליים לבתי המשפט למשפחה.

את החותמת לכך שמדובר בתפקיד מיותר לחלוטין, ניתן לראות לא רק במקרים הרבים בהם השופטים יושבים לדין לבדם, אלא גם ובעיקר במקרים בהם יש שופט אחד ונציג ציבור אחד (במקום שניים). שמעתם פעם על הרכב זוגי של בית משפט? אין כזה דבר. העובדה שבבית הדין לעבודה זה יכול לקרות, מלמדת שכולם יודעים שנציג הציבור יהווה רק חותמת גומי להחלטתו של השופט המקצועי. הגיע הזמן לוותר על התפקיד הארכאי הזה, שרק עולה כסף ומכביד על ניהול ההליכים.

סרבני גט ישבו ויושבים בכלא, אבל זה בדרך כלל לא עוזר. אז מה החידוש בהנחייתו של אביחי מנדלבליט לפתוח בחקירה פלילית במקרים כאלו? – שהפעם מדובר לא רק בבעל, אלא גם במי שמהווה את הצלע השלישית ביחסים הזוגיים: אביו של הבעל. בית הדין הרבני הגיע למסקנה, כי החותן הוא זה שהחליט לאמלל עד אין קץ את כלתו והוא זה שמונע מבנו לתת לה גט. לפיכך, ניתן יהיה להכניס גם אותו לכלא על הפרת הוראה חוקית ואולי על עוד כמה עבירות נחמדות, כגון סחיטה באיומים.

אבי הרעיון הוא מנהל בתי הדין הרבניים, הרב שמעון יעקבי, שמן הסתם קיבל השראה מעמדתו של קודמו ומי שהיה ראש הרכב בבית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה דיכובסקי. לדעת הרב דיכובסקי, מחשובי הדיינים בישראל בדור האחרון, "אם אותו בחור יישב עם אסירים פליליים ומדי פעם יקבל מהם טיפול מיוחד - והאסירים הפליליים לא אוהבים סרבני גט - אחרי זמן קצר מאוד הוא יבוא ויאמר כמו פרעה: רק הסר מעלי את המוות הזה". הרב דיכובסקי גם אמר בחצי-הומור, על סמך מקרה ספציפי בו טיפל, שהוא מוכן לממן עכברים לכל התאים בהם יושבים סרבני גט.

כאשר הבעיה אינה בזוג המוזר או המסוכסך, חייבים למצוא את השורש שלה ולעקור אותו. ואם זה אומר להכניס את הגורם הזה לכלא ולזרוק את המפתח – אדרבה. כמה שיותר מהר ולכמה שיותר זמן. ולכן, כל הכבוד לרב יעקבי על ההצעה, לשי ניצן שהמליץ להיענות לה ולמנדלבליט שלקח אחריות וקיבל החלטה.

בשניות שלאחר זכייתה הדרמטית של קליבלנד באליפות ה-NBA, התרכזו המצלמות במלך הבלתי-מעורער של הקבוצה, לברון ג'יימס. כל אנשי הקבוצה הקיפו אותו, כאשר כרע על הפרקט ונתן פורקן לרגשותיו בבכי. לכמה שניות עברה המצלמה לדמות בודדת שישבה על הספסל: המאמן טיירון לו. הוא הליט את פניו בידיו, וניכר היה שגם הוא בוכה. איש לא ניגש אליו, איש לא חיבק אותו. כולם היו עסוקים בקינג ג'יימס.

למי שהיה זקוק להוכחה נוספת, השניות הללו לימדו מי שולט ללא עוררין בקבוצה, מי הדמות החשובה ביותר בה. אני לא חושב שהיינו רואים מחזה דומה בצד של גולדן סטייט – עם סטף קרי וסטיב קר – אם האלופה היוצאת הייתה שומרת על כתרה. נכון שתמיד היו וישנם ויהיו כוכבי ענק שימקדו אליהם את כל אור הזרקורים (מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון או לארי בירד בכדורסל של פעם, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו בכדורגל של היום), אך דומני שהמקרה של ג'יימס הוא יוצא דופן בכל קנה מידה.

האחרון ברשימה שלנו הוא זוג נעליים, ליתר דיוק – זוג מדרסים. תשמעו איזה דבר מוזר גיליתי השבוע. מכבי שירותי בריאות מסבסדת מדרסים כאשר רופא מטעמה ממליץ על רכישתם. אלא שמכבי נותנת רק את המדרסים הבסיסיים ביותר, אלו שעולים 300 שקל ומתוכם היא מכסה 200 שקל. מה קורה אם מדובר בנעל שונה מהרגיל – נעל יותר אלגנטית, כזו המיועדת למשל לשבת? במקרה הזה, המדרסים הרגילים לא מתאימים וצריך לרכוש מדרסים מיוחדים. מחירם אחרי ההנחה: 2,500 שקל. כן, קראתם נכון: המדרסים יעלו פי ארבעה, חמישה ושישה מאשר הנעליים עצמן. זה בערך כמו שהמקלדת תעלה פי ארבעה, חמישה ושישה מאשר המחשב. מה שמלמד, שיש מקרים שבהם ההיגיון לא הולך ברגל.