נפלאות ידיעות אחרונות

משאלי דעת-קהל

אני עוקב מפעם לפעם אחר "משאלי" דעת הקוראים שמפרסם העיתון באמצע השבוע, מדי יום, בנספח "24 שעות". מצאתי שלעיתים קרובות התוצאות בפרסום זה רוויות הפתעות ואפילו פלאים.

כך, למשל, האם ייתכן ששאלות הנוגעות להתיישבות באיו"ש - זכויות, כספים, סיפוח, בנייה, טרור, התנדבות, ועוד - זוכות, במשאלים אלה, באופן סיסטמטי, לרוב קולות של השוללים כמעט בכל נושא, אעל-פי שהימין, התומך בהתיישבות, מהווה רוב פוליטי בישראל כבר שנים ארוכות ברציפות?

ניתן להציע לכך לא מעט הסברים ספקולטיביים, אבל אלה אינם מעניינים באמת. ההסבר הישיר והפשוט הוא שיש יד מכוונת לסקרים אלה, וכי תפקידם אינו לשקף דעות אלא ליצור אווירה.

"המפקדים של כולנו"

במקום אחר, במדור "דעות", מיום 22.6.16, מצאתי אניגמה אחרת. קליינברגר מנסה לחדש לנו דבר-מה בשאלת החייל אלאור אזריה, ואני לתומי סברתי שהנושא מוצה. אחרי מבול של מלל על עקרונות ודיון בדרכי התקשורת ההמונית בחברה דהיום, ולאחר שהוא מעניק הכשר גורף לרמטכ"ל ולקצינים בכירים אחרים בצה"ל לשכוח שהם אנשי צבא ולא פרשני תקשורת או כתבים צבאיים, הוא מגיע לעיקר ואומר כך: "יש מקרים שבהם מי שמצוי בסכנה אינו הנאשם אלא התביעה".

ניתן לפטור אמירה זו במילה אחת: "הבלים". אולם מפאת כבודו של הכותב, אסביר.

הנושא איננו מי האשם - היורה, התביעה, מפקד הפלוגה, המג"ד או הרמטכ"ל. הנושא הוא נורמת השיפוט וההתייחסות של מדינת-ישראל לכוחותיה המזוינים מזה ולאויביה מזה.

מדינה ששולחת את חייליה אל מול הסכנה, חייבת לגבות אותם ללא תנאי. היא אינה ניצבת מולם כשופט שאמור לפסוק מי "אויב" ומי "ידיד". המוסדות, לרבות: התביעה, המטכ"ל והממשלה, כולם יחד - הם המדינה; וכולם בסירה אחת.

עובדת-יסוד בדיון זה, היא שהחייל נמצא בשטח עוין בשליחות המדינה, ולכן מכל בחינה שהיא ובכל דרך אפשרית הוא ראוי לתמיכה וגיבוי של מי ששלחו אותו: כולנו.

עובדת-יסוד שניה בדיון זה, היא שמחבלים או מפגעים שמנסים להרוג אזרחים או חיילים הם אויב, ובאויב יש להלחם. התוצאה הטובה ביותר של מלחמה, שבה יש לשקול מטרות, מול סיכון כוחותינו כנגד סיכון האויב, היא השגת המטרות והשמדת האויב, במיוחד כאשר האויב הוא תוקפן סידרתי. בעניין זה צדק החייל אזריה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תאמץ עמדה זו כעמדת-מוצא, וכחלק ממערך ההרתעה שלה שנשחק מאוד בשנים האחרונות, ועל כך אנו משלמים בדם.

אולם, מדינת-ישראל קבעה, מסיבותיה שלה, וקביעה זו ראויה לדיון ובחינה חוזרים, שאויב כנשראה כ"מנוטרל" מפסיק להיות אויב, וכי ההחלטה האם ומתי קורה הדבר, היא של כל חייל באשר הוא. עוד קבעה המדינה, שהחייל יבצע את שיקול הדעת שלו בזמן אמיתי, תחת אש או תחת ספק-אש, ומי שישפוט את מעשיו הם התביעה - כשהיא יושבת במשרד ושוקלת את חופן העובדות שלפניה ממכלול העובדות השלם, ובתנאים מסוימים גם מפקדיו של החייל.

קל מאוד להבין שהחייל, הצעיר וחסר הנסיון הנמצא תחת איום, במתח של לחימה וסכנת חיים, נדרש כמעט לבלתי אפשרי. הדברים הללו נאמרו כבר אינסוף פעמים ע"י חיילים ומפקדים רבים ושונים. בסיטואציות דומות בעבר, נקבע פעמים רבות ששימוש בחיילי השירות הסדיר לתפקידי שיטור איננו רחכם ואינו רצוי, ובכל זאת עולם כמינהגו נוהג. ומאידך-גיסא, "אבירי המצפון" שומעים רק מה ש"דיודת הצדק" החד-כיוונית מחדירה למוחותיהם מוכי ההתניות המוקדמות.

אזריה אלאור עבר על חוקיה או תקנותיה של מדינת ישראל, בין אם הם צודקים ובין אם לאו, ועל כך עליו לעמוד לדין. אין לו שום חובה אוניברסלית כלפי אויביו, לבד מלהכותם בקרב ולשרוד. מדינת-ישראל, מאידך-גיסא, מכיוון ששלחה אותו לקרב בתנאים קשים, חייבת להעניק לו תמיכה מוראלית מירבית ותמיכה משפטית מלאה. הפרוש המעשי של אמירה זו הוא: להמנע מכל התייחסות למעשה ונסיבותיו עד אשר יבדקו כל הפרטים, יגבו כל העדויות, ישקלו כל הנסיבות ותיפול ההחלטה המוסמכת אם יש להעמידו למשפט ובאיזו אשמה. או אז, יפורסם הכל ויידון בפומבי.

לדעתי, אילו כך נהגה ישראל "המוכללת", היה נמנע מחול השדים שלו היינו עדים לאחרונה, הייתה נמנעת הביקורת על המ"פ של אזריה, על הפיקוד העליון של צה"ל ועוד ועוד. טרם הגענו אל המנוחה והנחלה, וכדאי ללמוד ממקרה אזריה את כל הלקחים, והם רבים ונוקבים.