"הבעיה המרכזית שלנו היא תחבורה", אמר בדצמבר שעבר איציק ברוורמן, ראש עיריית פתח תקוה, בראיון ל"גלובס". מאז, ראש העיר שב וזועם ש"פוקקים לו את העיר" בשכונות מגורים, כי הממשלה לא מספקת לתושבים פתרונות תחבורה.

ראש העיר כנראה לא יודע, אבל לפתח תקוה יש פתרון פעיל ויעיל לתחבורה המונית: שתי תחנות רכבת (קרית אריה וסגולה), שבהן עוצרת רכבת 3 פעמים בשעה בכל יום, משש בבוקר ועד אחרי חצות. רכבת זו מובילה במהירות ובלי החלפות למרכז תל אביב ולמרכזי תעסוקה בראשל"צ, ביבנה ובאשדוד, ומגיעה עד באר שבע, ומהכיוון השני - להוד השרון ולכפר וסבא, בואכה רעננה (שהתחנה בה תיפתח תוך שנה).

אלא שרק קומץ מהתושבים והעובדים בסביבת התחנות משתמש בהן, כי מי שרוצה להגיע לתחנת סגולה למשל, צריך לסכן את חייו. סביבות התחנה לא הוכשרו להולכי רגל, גם לא לרוכבים, ולמעשה מתאימות רק למי שמגיע במכונית הפרטית.

תחנת הרכבת תוכננה כשהיא פונה רק לצד אחד, הצפוני, ולא לצד העיר, הפוך מכל היגיון תכנוני, ומשעריה נפלט הנוסע הישר למגרש חניה נטול מדרכות.

סמוך לתחנת הרכבת יש שתי תחנות אוטובוס, בהן אוטובוסים העוברים רק אחת לשעה בשעות העומס, ושעתיים בשעות השפל. מסלולם נמשך בין שעה ל-45 דקות (מרחקים של קילומטרים בודדים) ואינם מגיעים לכל המקומות בעיר.

אחת מתחנות האוטובוסים ממוקמת לצד מנועי מזגנים של מבנה מסחרי, המפריחים אוויר חם ומייצרים רעש בלתי נסבל. על צל כמובן שאין מה לדבר. בדרך לתחנה אין מדרכה. על מה שהייתה פעם מדרכה, השתלטה גדר של פארק שעשועים.

ברור לפיכך מדוע נוסעים כמעט ולא משתמשים בתחנות אלה, והרוב המוחלט הולך לתחנת אוטובוס הנמצאת במרחק יותר מחצי קילומטר, על כביש 40, שם עוצרים בתכיפות רבה קווי אוטובוס שונים. הדרך לתחנת האוטובוס היא סכנת נפשות. מדובר בכביש דו כיווני בלי מדרכה ובעצמו צר וחסר שוליים, שמכוניות נוסעות עליו במהירות לשני הכיוונים ובקצהו עיקול מסוכן שגבולותיו שיחים קוצניים, המסתירים את שדה הראייה לנהג.